Bawa Batra 94b — Talmud auf Deutsch

והוינן בה:

אי הכי,

שרק משום חומרא הוא צריך למעט,

אימא סיפא

של המשנה בכלאים:

רבי יוסי אומר: יבור,

יברור מתוך התערובת את כל הרובע של המין האחר.

אי אמרת בשלמא

שרובע בכלאים

כיותר מרובע טנופת

במקח וממכר

דמי,

ומצד הדין הוא צריך למעט, אם כן, אפשר לומר ש

בהא קא מיפלגי

התנא קמא ורבי יוסי -

תנא קמא סבר, לא קנסינן התירא אטו איסורא,

שאין קונסין אותו למעט גם את הרובע שהוא התירא בגלל היותר מרובע שהוא איסורא.

ורבי יוסי סבר, קנסינן

התירא אטו איסורא, שקונסים אותו למעט גם את הרובע למרות שהוא התירא.

אלא אי אמרת

רובע בכלאים

כרובע

טנופת

דמי,

ואין צריך מן הדין למעטו, אם כן,

אמאי

אמר רבי יוסי ש

יבור?

כיון שאינו אלא חומרא, למה צריך להוסיף עוד חומרא, שימעט את הכל?

ומשנינן:

התם, היינו טעמא דרבי יוסי, משום דמיחזי כי מקיים בכלאים.

מאחר שהוא כבר התחיל למעט מהמין האחר, הרי אם הוא ישאיר ממנו קצת ויזרע אותו ביחד עם המין השני, זה נראה כאילו הוא בכוונה רוצה לזרוע כלאים.

תא שמע

מהא דתנן בבבא מציעא [לז א]:

שנים שהפקידו אצל

אדם

אחד, זה

הפקיד בידו

מנה, וזה

הפקיד בידו

מאתים

. וכשבאו ליטול את פקדונם:

זה אומר

: ה

מאתים

זוז

שלי

הם, שאני הפקדתים.

וזה אומר

: ה

מאתים

זוז

שלי

הם, שאני הפקדתים.

הרי הנפקד

נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו,

ויאמר מי הוא בעל המאתים זוז.

הרי שאין קונסים את הרמאי שביניהם שיפסיד גם את המנה. ומדוע כאן קונסים את המוכר שישלם גם את הרובע?

ומתרצינן:

הכי השתא!?

מהו הדמיון!? והרי אין הדברים דומים כלל, כי

התם, ודאי

יש

מנה למר ומנה למר

אצל הנפקד, ובאותה מנה לא שיקר הרמאי, ולמה נקנסנו עליה. אבל

הכא,

בתערובת הפסולת בתבואה,

מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב.

שהרי רגלים לדבר שהוא עירב בידים פסולת, שהרי יש יותר מרובע, ואם כן, שמא הוא עירב את כל הפסולת, ומן הדין לקונסו על הכל.

תא שמע מסיפא

של המשנה בבבא מציעא:

אמר רבי יוסי: אם כן,

שאתה נותן לכל אחד מנה,

מה הפסיד הרמאי?

והרי נטל את כל מה שהפקיד, ולא יודה לעולם על האמת.

אלא, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו.

כי אז יפסיד הרמאי את המנה שיש לו, וסופו שיודה.

הרי מכאן ראיה לדעת היש אומרים, שקונסים גם את הרובע כמו שקונסים כאן את הרמאי על המנה.

ודחינן:

הכי השתא!? התם, ודאי איכא רמאי.

אחד מהם הוא ודאי רמאי וראוי לקונסו.

הכא, מי יימר דערובי עריב!?

שמא המוכר לא עירב כלל פסולת, ולכן, מספק, לא נקנסנו.

תא שמע

מהא דתניא במסכת בבא מציעא [עב ב]:

שטר שיש בו רבית,

שכתוב בו פלוני לוה מפלוני מנה במאתיים,

קונסין אותו

את המלוה,

ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, דברי רבי מאיר

.

הרי שקונסים גם את ההיתר בגלל האיסור, וראיה לשיטת הסוברים שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע.

ודחינן:

הכי השתא!? התם, משעת כתיבה הוא דעבד ליה שומא.

כבר מעת כתיבת השטר שם המלוה על הלוה נשך, ועבר בכך על איסור של "לא תשימון עליו נשך", הלכך יש לקונסו. אבל

הכא, מי יימר דערובי עריב.

ועל הספק אין לקנוס את המוכר.

תא שמע מסיפא

של אותה ברייתא:

וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית

.

הרי להיפך, שאין קונסים התירא אטו איסורא. ואם כן, קשיא למאן דאמר שקונסים את המוכר שישלם גם את הרובע? ומשנינן:

הכי השתא!? התם, ודאי קרנא, דהתירא הוא.

על הקרן לא עבר המלוה שום איסור, ולכן אין ראוי לקונסו שיפסיד גם את הקרן. אבל

הכא, מי יימר דכוליה לא ערובי עריב!?

שמא הוא פשע בכל הפסולת שעירבו בידים, לכן ראוי לקונסו על הכל.

תא שמע

: שנינו לקמן [קג ב] המוכר שדה לחבירו ואמר לו בשעת המכירה בזה הלשון "בית כור עפר [שדה הראוי לזרוע בה כור דהיינו שלשים סאה תבואה] אני מוכר לך, הן חסר הן יתר", כלומר במידה לא מדוייקת, הרי אפילו אם היה שם יותר קרקע או פחות קרקע בשיעור שראוי לזריעת רובע הקב ביחס לשטח שראוי לזריעת סאה, דהיינו שלשים רבעי הקב ביחס לבית כור [אחד חלקי עשרים וארבע], נתקיים המקח, והלוקח אינו צריך להחזיר או לנכות מהתשלום. ואם היה שם יותר משיעור של רובע לסאה, מחזירים הלוקח או המוכר את ההפרש.

דתני רבין בר רב נחמן: לא את המותר

על רובע לסאה

בלבד הוא מחזיר, אלא את כל הרבעין כולן,

את כל שלשים הרבעים של בית כור הוא מחזיר.

אלמא, היכא דבעי אהדורי

במקום שצריך להחזיר,

כולה מהדר.

מחזירים את הכל.

וראיה לרב הונא, שאמר אם נמצאה פסולת יותר מרובע משלם המוכר את הכל.