Bawa Batra 92a — Talmud auf Deutsch

מתניתין:

המוכר פירות

העומדים לזריעה או לאכילה,

לחברו,

וסתמו ולא פירשו המוכר או הקונה בדבריהם אם נעשה הקנין לצורך זריעה או לצורך אכילה,

וזרען

הלוקח,

ולא צמחו,

מפני שהזרעים היו מקולקלים,

ואפילו

מכר לו

זרע פשתן,

ורוב זרעוני הפשתן הנמכרים בעולם מיועדים לזריעה, מכל מקום,

אינו חייב

המוכר

באחריותן

אם לא צמחו, ואין כאן מקח טעות, והמוכר אינו צריך להחזיר לקונה את כספו. כי היות ויש אנשים הקונים את זרע הפשתן לצורך אכילה, יכול המוכר לטעון ללוקח: אני מכרתי לך אותם לאכילה, והרי הם ראויים לכך! ובדיני ממונות אין הולכים אחר הרוב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אם מכר לו בסתם

זרעוני גנה,

כגון זרעוני כרוב,

שאינן נאכלין

כלל, וזרען הלוקח ולא צמחו, אזי המוכר

חייב באחריותן,

כי זה ודאי מקח טעות הוא, שהרי זרעונים אלו נועדו לזריעה, וכיון שהם לא צמחו, הרי זה כמי שקנה יין ונמצא חומץ, שהוא מקח טעות, ולכן חייב המוכר להחזיר לו את כספו.

גמרא:

איתמר: המוכר שור לחברו, ונמצא

השור שהוא

נגחן,

שאינו ראוי לחרוש בו.

רב אמר

: אם טוען הקונה שקנאו לצורך חרישה,

הרי זה מקח טעות

.

ושמואל אמר: יכול

המוכר

לומר לו

ללוקח:

לשחיטה מכרתיו לך,

ואין כאן מקח טעות.

ודנה הגמרא, מדוע נחלקו בדבר רב ושמואל:

וליחזי,

נבדוק ונווכח מי הוא הקונה,

אי

גברא דזבין לנכסתא,

אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לשחיטה, כגון שהוא קצב, ואינו עובד אדמה הצריך את השור לחרוש עמו, הרי ודאי קנה את הבהמה

לנכסתא,

לשחיטה, וכאן גם רב מודה שאין כאן מקח טעות.

ו

אי לרדיא,

אם הוא אדם שרגיל לקנות שוורים לחרישה, כגון שהוא עובד אדמה ולא קצב, אם כן בודאי שהוא קנה את השור

לרדיא,

לחרישה, וגם שמואל מודה שאם המוכר נתן לו שור נגחן הרי זה מקח טעות, שהרי זה כאילו אמר לו הקונה בפירוש שימכור לו שור הראוי לחרישה!?

ומעמידה הגמרא: רב ושמואל נחלקו

בגברא דזבין להכי ולהכי,

שהקונה הוא גם טבח וגם עובד אדמה. ואין ידוע לאיזו מטרה הוא קנה את השור הזה.

אך עדיין יש לדון:

וליחזי דמי היכי נינהו!?

נבדוק כמה כסף הוא שילם עבור השור, כי שור הראוי לחרישה שוה יותר משור שאינו ראוי לחרישה אלא רק לשחיטה. ולכן, אם נמצא שהוא שילם מחיר יקר של שור הראוי לחרישה, סימן הוא שקנה את השור לחרישה, ומקח טעות הוא. ואם הוא שילם מחיר זול של שור שאינו ראוי אלא לשחיטה, סימן שהוא קנה אותו לשחיטה, ואין כאן מקח טעות. ולמה נחלקו רב ושמואל?

ומשנינן:

לא צריכא,

מחלוקתם היא באופן

דאייקר בישרא, וקם בדמי רדיא.

שהתייקר מחירם של השוורים העומדים לשחיטה, והגיע עד לגובה המחיר של שוורים לחרישה. ולכן אין כאן הוכחה מהמחיר לגבי המטרה של הקונה.

ומקשינן:

אי הכי,

שמחלוקתם היא באופן שהמחיר של שור לשחיטה שוה למחיר של שור לחרישה,

למאי נפקא מינה

במחלוקתם של רב ושמואל!? והרי הקונה לא הפסיד כלום כתוצאה מכך שהשור אינו ראוי לחרישה, ומה איכפת לו שהמקח יתקיים!?

ומתרצינן:

נפקא מינה לטירחא.

שאמנם הקונה אינו מפסיד כסף בקניה הזאת, אך הוא אינו רוצה לטרוח בשחיטת השור ובמכירת הבשר. ולכן הוא תובע לבטל את המקח, להחזיר למוכר את שורו, ולקבל בחזרה את כספו. ונחלקו רב ושמואל אם אכן המקח בטל או לא.

אך עדיין יש לדון:

היכי דמי,

באיזה אופן נחלקו רב ושמואל?