Bawa Batra 86a — Talmud auf Deutsch

אם

פירקן

, אם פרק את משאם של חמריו ופועליו,

והכניסן לתוך ביתו,

הרי יש כאן הנחה ברשות לוקח.

לפיכך, אם

פסק

הלוקח את מחיר התבואה עם המוכר, אפילו

עד שלא מדד

את התבואה שהוא קונה , הרי זה קנה, ו

אין שניהן יכולין לחזור בהן.

ואם

מדד

את התבואה

עד שלא פסק

את מחירה, לא קנה, אלא

שניהן יכולין לחזור בהן.

ולהלן מבארת הגמרא, מדוע תלוי הדבר בפסיקת המחיר.

וממה ששנינו, פירקן והכניסן לתוך ביתו ופסק עד שלא מדד, אין שניהן יכולין לחזור בהן, יש ללמוד, שכליו של מוכר אינם מעכבים את קניינו של הלוקח, שהרי מן הסתם היתה התבואה בכליו של מוכר, ואף על פי כן קנה הלוקח על ידי שנכנסו והונחו ברשותו.

ומדכליו של מוכר ברשות לוקח, לא קנה

המוכר, דהיינו, שכליו של המוכר טפלים ומתבטלים כלפי רשות הלוקח, ואינם מעכבים את קניינו של הלוקח, לכן,

כליו דלוקח נמי,

כשהם

ברשות מוכר, לא קנה

הלוקח. היות והחפץ נמצא ברשות המוכר, והכלי של הלוקח טפל אל הרשות של המוכר בה הוא נמצא, ואינו חולק רשות לעצמו.

אמר רב נחמן בר יצחק

: אין ראייה מברייתא זו! היות ואפשר לפרש אותה כך: פסק עד שלא מדד, אין שניהם יכולים לחזור בהם,

ב

אופן

ש

פירקן מעל גבי החמרים, ו

שפכן

מן הכלים על גבי קרקע.

אבל אם התבואה נשארה בתוך כלי המוכר, יש לומר שאין הלוקח קונה בהיות התבואה בכליו של מוכר, כי אין הכלי טפל אגב הרשות בה הוא נמצא.

איקפד רבא.

רבא, שהביא ראייה זו, הקפיד על מה שדחה רב נחמן בר יצחק כך את ראייתו. כי

מידי,

האם

"שפכן" קתני,

הרי

פירקן "קתני"!?

ו"פירקן", משמע כמות שהם, עם הכלים בהם נמצאת התבואה.

אלא, אמר מר בר רב אשי

: כך יש לדחות את ראייתו של רבא, ולומר: הכא במאי עסקינן

במתאכלי דתומי

, חבילות של שומים, שאינם מונחים בשקים על גבי החמרים, אלא כמות שהן - בלא שקים.

אבל בתבואה הנמצאת בשק, אם היה השק של המוכר, לא קנה הלוקח, אף אם נמצא השק ברשותו, היות וכליו של המוכר מעכב בעד קניינו.

אמר

, שאל

ליה הונא בריה דמר זוטרא, לרבינא: מכדי, "פירקן" קתני,

הרי מדובר באופן שפירק את משאם של החמרים והפועלים והניחם ברשות לוקח.

והרי שנינו: ברשות לוקח, כיון שקיבל עליו מוכר - קנה לוקח. ואם כן,

מה לי פסק

המוכר את מחיר התבואה עם הלוקח,

מה לי לא פסק!?

אמר ליה

רבינא: אם

פסק

קנה לוקח, היות

וסמכא דעתיה

שיתקיים המקח.

אבל אם

לא פסק

-

לא סמכא דעתיה,

שמא לא יתקיים המכר, היות וכל עוד לא קצבו ביניהם את המחיר, יתכן שהמוכר ידרוש דמים מרובים, או שהלוקח ירצה לשלם דמים מועטים, והם לא ישתוו ביניהם.

לפיכך שנינו: אם פסקו ביניהם - קנה הלוקח, אף אם עדיין לא מדדו את המקח. ואם לא פסקו ביניהם - לא קנה הלוקח.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

ראיה מדברי רב ושמואל, שכליו של לוקח קונים אף ברשות המוכר:

דרב ושמואל דאמרי תרוייהו,

שניהם אמרו:

כליו של אדם קונה לו בכל מקום.

ויש לדקדק: הרי לשון "בכל מקום" בא לחדש ולרבות

; לאתויי מאי,

מה באה לשון זו להוסיף?

לאו,

האם לא,

לאתויי רשות מוכר?

אם כן, שמע מינה כליו של לוקח ברשות מוכר, קונה לו.

ודחינן: לעולם כליו של לוקח ברשות מוכר אינו קונה לו, ומדברי רב ושמואל אין להוכיח שקנה, כי

התם

מיירי כגון

דאמר ליה

מוכר ללוקח:

זיל, קני!

אני רוצה שיקנו לך כליך.

ואכן, אם אמר לו המוכר ללוקח בפירוש: אני רוצה שהכלי שלך יקנה לך, בודאי קנה הלוקח, היות שהרי הוא כאילו השאיל לו המוכר ללוקח את מקום הנחת כליו.

אבל הספק שלנו הוא בסתמא, כאשר המוכר לא אמר ללוקח יקנה לך כליך, שאז אנו דנים, האם הכלי טפל אל הרשות בה הוא נמצא, ולא קנה הלוקח, או שהכלי אינו טפל אל רשות המוכר, ונמצא שהחפץ הנקנה מונח ברשותו של הלוקח, וקנה לו כליו, כמו שחצירו קונה לו. שתי הסוגיות הבאות הובאו כאן, אף שאינן עוסקות בקנין כליו של אדם, כיון שהגמרא רצתה להוכיח את הדין הנידון בהן מברייתא דארבע מדות.

תנן התם

בקידושין כו א:

נכסים שיש להן אחריות

קרקעות ,

נקנין ב

קניין

כסף

על ידי מתן מעות,

וב

קניין

שטר

וב

קניין

חזקה

על ידי שהקונה "יחזיק" בקרקע .

ו

נכסים

שאין להן אחריות,

מטלטלין,

אין נקנין אלא ב

קניין

משיכה,

שמושכן לרשותו, או לרשות שיש לו חלק בו, כגון סימטא או חצר השותפין, אבל אין המטלטלין נקנין בכסף ולא בשטר או בחזקה.

בישיבה ש

בסורא מתנו לה

היו שונים

להא שמעתא

דלקמן,

משמיה דרב חסדא.

ובישיבה ש

בפומבדיתא מתנו לה, משמיה דרב כהנא.

ואמרי לה

יש אומרים שמועה זו

משמיה דרבא

לא שנו

במשנה הנ"ל בקידושין, שמשיכה קונה

אלא

ב

דברים שאין דרכן להגביה,

היות והם כבידים,

אבל דברים שדרכן להגביה

, דברים קלים -

בהגבהה, אין

, אכן, קונים אותם ו

במשיכה לא,

אינם נקנים.

יתיב אביי וקאמר להא שמעתא

, אביי ישב ושנה שמועה זו: דברים שדרכם בהגבהה, אין נקנין במשיכה, אלא בהגבהה בלבד.

איתיביה רב אדא בר מתנה לאביי

מברייתא: כל העושה מעשה שיש על עשייתו שני חיובי עונשים נפרדים, אחד קל ואחד חמור, כגון מיתה וממון -

כיון שהמיתה היא עונש חמור, והממון הוא עונש קל, הרי אנו אומרים "קים ליה בדרבה מיניה", כלומר, אנו מעמידים אותו בעונש הגדול, ואין מענישים אותו בעונש הקל.

כלל זה, ש"קים ליה בדרבה מיניה" נאמר אפילו אם לא נתחייב העובר בפועל בעונש החמור, אלא די בכך שעבר עבירה שיש בה גם עונש חמור.

וכגון שעבר את העבירה שחייבים עליה עונש חמור, בשוגג, שאז הוא אינו נענש במיתה, ובכל זאת הוא אינו נענש בעונש הקל של הממון.

לפיכך, הגונב ממון מחבירו בשבת, באופן שבגנבתו עבר הגנב על מלאכת הוצאה בשבת, הרי הוא פטור מתשלום ממון על הגניבה, היות והוצאה בשבת היא עבירה המחייבת מיתת בית דין.

תניא:

הגונב כיס

, ארנק, ובתוכו מעות,

בשבת,

שהגביהו והוציאו מרשות בעלים והניחו ברשות הרבים, הרי הוא

חייב

לשלם על הגניבה.

ואף על פי שהוא חייב סקילה על הוצאת הכיס מרשות היחיד לרשות הרבים, אין אומרים "קים ליה בדרבה מיניה" - כיון

שכבר נתחייב בגניבה,

כשהגביה את הכיס ממקומו ברשות היחיד,

קודם שיבוא לידי איסור שבת

, שאינו אלא כשהוציא את הגניבה והניחה ברשות הרבים.

אבל, אם

היה מגרר

את הגניבה

ויוצא

מרשות הבעלים,

מגרר

אותה

ויוצא

-

דהיינו שלא הגביה אותה ברשות הבעלים בכדי שיתחייב על "קניין" הגניבה על ידי הגבהה, אלא מעשה הגניבה היה רק בהוצאת החפץ מרשות הבעלים, על ידי שמשך את הגניבה מרשות הבעלים לרשות הרבים הרי זה

פטור

מלשלם על הגניבה,

שהרי

החיוב על

איסור שבת ו

איסור

גניבה באין

הם

כאחד,

בשעה שהוציאו מרשות בעלים.

ומברייתא זו רוצה הגמרא להוכיח שאף דבר שדרכו בהגבהה נקנה במשיכה:

והרי כיס, ד"בר הגבהה" הוא,

שהרי כיס רגיל דבר קל הוא,

ואפילו הכי קני במשיכה!?

ןמוכח, שמועילה משיכה בכיס זה לקנותו ב"קניני גניבה". ותיקשי למאן דאמר: דברים שדרכם בהגבהה, אינם נקנים במשיכה!?

אמר,

תירץ,

ליה

אביי: כאן מדובר באופן שגרר את הכיס

במיתנא

, ברצועה, בכיס שגוררים אותו ברצועה.

אך תמה רב אדא בר מתנה ואמר לאביי:

אנא נמי,

בכיס שמושכים אותו

במיתנא, קא אמינא!

מה בכך שיש לכיס רצועה, והרי סוף סוף, הוא דבר שדרכו בהגבהה, ואינו נקנה במשיכה!?

אמר ליה

אביי לרב אדא: לא מדובר בכיס קל שיש לו רצועה, אלא

במידי דבעי

מיתנא

, בדבר כבד שצריך רצועה, ואין דרכו בהגבהה אלא במשיכה.

תא שמע

ראייה מברייתא, דארבע מדות במוכרים, שדבר הנקנה בהגבהה, נקנה גם במשיכה:

דתניא:

ברשות מוכר

-

לא קנה

לוקח,

עד שיגביהנה, או עד שיוציאנה

וימשכנה

מרשותו

של מוכר לסימטא.

והניחה הגמרא, שבאותו חפץ ששנינו לגביו "עד שיגביה", שנינו לגביו גם "עד שימשוך".

אלמא

, מוכח מכאן:

מידי ד"בר הגבהה", אי בעי בהגבהה קני ליה, ואי בעי במשיכה קני ליה

, חפץ שראוי להגביה אותו, כגון דבר קל, אם ירצה, קונה אותו בהגבהה, ואם ירצה, יקנהו במשיכה.

וקשיא על מה שאמרו: דברים שדרכן להגביה, אין נקנים במשיכה!?

אמר

, תירץ

רב נחמן בר יצחק

: לא קשיא!

ברייתא זו

לצדדין קתני,

שתי הלכות נאמרו כאן בשני מקרים שונים:

מידי דבר הגבהה

נקנה

בהגבהה

ולא במשיכה.

ו

מידי דבר משיכה

אף

במשיכה

הוא נקנה.