Bawa Batra 83b — Talmud auf Deutsch

בעי,

הסתפק,

רב אשי

: מכר שלשה אילנות בתוך שדהו, ויש בין האילנות

בור

של מים מכונסים

מהו שתפסיק

ביניהם?

אם תימצי לומר אילן אחד על המיצר או בשל חבירו אינו מצטרף לשני אילנות בתוך שדהו אף שאין שום דבר המפסיק ביניהם, כל שכן אם יש בור ביניהם - אין הם מצטרפים.

אך אם תימצי לומר אילן על המיצר או בשל חבירו מצטרפים, שמא אף על פי כן בור יפסיק ביניהם, והרי הם כשתי שדות? ועוד הסתפק רב אשי: אם תימצי לומר בור מפסיק, אף שאין המים נראים מבחוץ, כל שכן כשיש אמת המים [תעלת מים] ביניהם - אין הם מצטרפים.

אך אם תימצי לומר בור אינו מפסיק,

אמת המים

שמימיה נראים מבחוץ

מהו שתפסיק

ביניהם?

ועוד הסתפק רב אשי: אם תימצי לומר אמת המים אינה מפסקת,

רשות הרבים,

שרחבה בין ארבע אמות עד שש עשרה אמות

מהו

שתפסיק?

ועוד הסתפק רב אשי:

ריכבא דדיקלי

[הרכבת הרבה דקלים ביחד]

מהו

שתפסיק, אם תימצי לומר: רשות הרבים אינה מפסקת?

כל ספיקות אלו לא נפשטו ונשארו ב

תיקו.

בעא מיניה הלל

מרבי: עלה ארז ביניהן,

בין האילנות,

מהו?

קא סלקא אדעתין: הארז עלה בין האילנות לאחר המכירה.

לפיכך, תמהינן: מה בכך ש

עלה

הארז ביניהם!? הרי הקרקע שלו היות והוא קנה שלשה אילנות, נמצא שהארז

ברשותא דידיה נפק,

ומאי מספקא לך!? ומסקינן:

אלא

הכי קא בעי הלל מרבי:

היה ארז ביניהן

בשעת המכירה,

מהו?

האם אילן זה מפסיק ביניהן, שהרי המוכר מכר לו אילנות אחרים ולא דובר על ארז זה, אם כן יש לומר: ארז זה אינו נכלל במכירה ומפסיק הוא בין האילנות, ולא קנה הלוקח את הקרקע שביניהם.

או שמא אין ארז זה אילן חשוב להפסיק בין שלשת האילנות שנמכרו ללוקח?

אמר ליה

רבי להלל:

קנה וקנה,

אין ספק בדבר, הארז אינו מפסיק בין האילנות, ובודאי קנה הלוקח את הקרקע עם האילנות.

ולא עוד, אלא שאף הארז נמכר ללוקח, שהרי שנינו [לעיל עמוד א]: הרי זה קנה קרקע ואת האילנות שביניהם.

ודנה הגמרא: אותם שלשה אילנות,

כיצד הן עומדים,

בכדי שנאמר: קנה את שלשתם קנה קרקע?

רב אמר: כשורה,

בשורה ישרה הם עומדים, זה אחר זה, ויש בין כל אחד לחבירו מארבע אמות עד שש עשרה.

ושמואל אמר: כחצובא,

כקנקן שיש לו שלש רגלים, הם עומדים, האחד כנגד אויר שבין שני חביריו.

ומפרשינן:

מאן

[רב]

דאמר: כשורה

הם עומדים,

כל שכן

אם עומדים הם

כחצובא,

הרי זה קנה קרקע, היות ואין הקרקע שביניהם ראויה לחרישה, ולא שיירה לעצמו.

ומאן

[שמואל]

דאמר: כחצובא

הם עומדים, דוקא קאמר, אם עומדים הם כחצובא, הרי זה קנה קרקע,

אבל

אם עומדים הם

כשורה, לא

קנה קרקע.

ומאי טעמא

דמילתא?

משום דמיזדרע בינתייהו,

יכול המוכר לחרוש שם במחרישה ולזרוע בין האילנות, אם כן קרקע זו חשובה היא אצלו ושמרה לעצמו.

מתקיף לה רב המנונא: ולמאן דאמר: כחצובא

דווקא,

מאי טעמא?

וכי אטו

משום דלא מיזדרע בינתייהו!?

אלא מעתה,

לפי טעם זה, אם

זבין ליה תלת היגי רומייתא,

אטדים [שיחים קוצניים] גדולים,

דלא מיזדרע בינתייהו,

מחמת קוציהם, שבני אדם חוששים ללכת סמוך להם, שמא ידקרו בקוציהם,

הכי נמי דיש לו

ללוקח קרקע!?

אמר ליה

: אין להשוות היגי רומייתא לשלשה אילנות ממש, כי

הנך,

היגי רומייתא,

לא חשיבי,

ואילו

הנך

שלשה אילנות בהם נאמר: קנה שלשה קנה קרקע

חשיבי

.

וטעם הדבר: לא נאמרה הלכה: קנה שלשה קנה קרקע אלא בשני תנאים: האילנות אותם מכר הם אילנות חשובים, והשטח שביניהם אינו ראוי לזריעה.

מתניתין:

משנתנו עוסקת באדם שמכר לחבירו חלק מבהמה, ודנה האם מן הסתם כוונתו היתה למכור עמו עוד חלק ממנה.

וכתב הרמב"ם [מכירה כז יא]: אל ילוז מעיניך העיקר הגדול בדברים אלו - שהוא מנהג המדינה, והשמות הידועים ביחוד לכל דבר ודבר. ובמקום שאין מנהג הולכין אחר אלו הכללות שביארו חכמים.

א.

המוכר

לחבירו את

ראש

ה של

בהמה גסה

[בקר],

לא מכר

מן הסתם

את הרגלים

עם הראש.

ב. וכן להיפך - אם

מכר

לחבירו

את

הרגלים, לא מכר

עמהם מן הסתם

את הראש

.

ג. וכן אם

מכר

לחבירו

את הקנה

[היא הריאה, ונקראת על שם הקנה שלה ],

לא מכר

מן הסתם

את הכבד

עם הקנה.

ד. וכן להפך - אם

מכר

לחבירו

את הכבד, לא מכר

מן הסתם גם

את הקנה

שלה עם הכבד.

דינים אלו נאמרו דוקא בבהמה גסה,

אבל ב

בהמה

דקה

:

א. אם

מכר את הראש

, הרי זה

מכר

מן הסתם

את הרגלים

עם הראש.

ב. ומכל מקום, אם

מכר את הרגלים

של בהמה דקה, הרי זה

לא מכר את הראש

, כי הראש דבר חשוב הוא בפני עצמו.

ג. וכן, אם

מכר את הקנה, מכר

מן הסתם

את הכבד

עמו.

ד. ומכל מקום, אם

מכר את הכבד

של בהמה דקה, מן הסתם - לא

מכר את הקנה

עמו, כי הקנה דבר חשוב בפני עצמו הוא, ואינו דין שיהא החשוב טפל למי שאינו חשוב להמכר עמו.

במה דברים אמורים: במקום שלא נהגו למכור , אבל במקום שנהגו למכור - הכל כמנהג המדינה.

עד כאן דנה המשנה מה נכלל מן הסתם במקח שאדם עושה עם חבירו, עתה דנה המשנה בדין אדם שלקח מקח מחבירו, ונמצא שהמוכר לא נתן לו את מה שסוכם ביניהם.

המאנה את חבירו במקח, בין מוכר שהונה את הלוקח ובין לוקח שהונה את המוכר, אם היתה האונאה בטיבו של המקח, יד המתאנה על העליונה, אם רצה לקיים את המקח - מקחו קיים, ואם רצה לבטל את המקח, הרי המקח בטל.

ארבע מידות

, ארבעה דינים שונים נאמרו

במוכרין

:

א.

מכר לו חטין יפות

, אדם שאמר לחבירו: חיטים יפות אני מוכר לך,

ונמצאו א

ותם חיטים שהם חיטים

רעות

.

והרי, הלוקח הוא שהתאנה והפסיד ממקח זה, ולא המוכר, לפיכך,

הלוקח יכול לחזור בו

, ולבטל את המקח, אבל המוכר אינו יכול לבטל את המקח, שהרי הלוקח לא הונה אותו.

ואף אם אחרי שעת המקח, התייקרו החיטים ונמצא שהמוכר הפסיד, אין אומרים: אף המוכר נתאנה ויכול הוא לבטל את המקח, אלא - היות ובשעת מכירה נתאנה הלוקח ולא המוכר, על כן, הלוקח יכול לחזור בו, ולא המוכר.

ב. אדם שאמר לחבירו: חיטים

רעות

אני לוקח ממך,

ונמצאו

חיטים

יפות

.

במקרה זה, המוכר הוא שהתאנה והפסיד ממקח זה, ולא הלוקח.

לפיכך, ה

מוכר יכול לחזור בו

ולבטל את המקח, אבל הלוקח אינו יכול לבטל את המקח, אף אך אחרי שעת המקח הוזלו החיטים, היות ובשעת המכירה לא נתאנה הלוקח.

ג. אמר לו: מכור לי חיטים

רעות, ו

אכן

נמצאו רעות

כמו שאמר, או שאמר לו: חיטים

יפות

אני מוכר לך,

ונמצאו יפות

כפי שאמר לו. אין כאן אונאה, לפיכך,

אין אחד מהם יכול לחזור בו

מן המקח, אף אם אחר כך הוזלו החיטים, או שנתייקרו, היות ובשעת המקח לא היתה בו אונאה.

ד. קיבל עליו המוכר למכור לו

שחמתית

[חיטים אדומות ],

ונמצאת לבנה

[חיטים לבנות], או שקיבל עליו למכור לו

לבנה, ונמצאת שחמתית

.

וכן אם קיבל עליו למכור לו

עצים של זית, ונמצאו של שקמה

, או שקיבל עליו למכור לו עצים

של שקמה ונמצאו

עצים

של זית

.

וכן אם מכר לו

יין ונמצא

שהוא

חומץ

, או

חומץ ונמצא יין

.

בשלשה אלו, שניהם נתאנו - בין המוכר ובין הלוקה, ואף שלא היתה כאן אונאה בערכם הממוני של החפצים, מכל מקום הרי נתן לו חפץ אחר ממה שהם סיכמו ביניהם, לפיכך,

שניהם יכולין לחזור בהן

ולבטל את המקח.

גמרא:

המאנה את חבירו בדמי המקח, אם היה שיעור האונאה שתות [שישית] - ידו של המתאנה על העליונה; אם רצה יכול הוא לחזור בו ולבטל את המקח, ואם רצה בידו לקיים את המקח.

אם היתה האונאה יתרה על שתות, אף המאנה יכול לחזור בו ולבטל את המקח.

אמר רב חסדא

: אדם ש

מכר לו

ללוקח, חפץ ה

שוה חמש בשש

, נמצא שהמוכר הונה את הלוקח בשתות מדמי המקח.

ו

אף אם אחר כך

הוקר

[התייקר] החפץ

ועמד על שמונה

, ונמצא שהמוכר הפסיד במקח יותר משתות, מכל מקום, אין המוכר יכול לחזור בו ולבטל את המקח.

שהרי

מי נתאנה

מתחילה, ה

לוקח

, ולא המוכר, על כן: ה

לוקח יכול לחזור בו

,

ולא

ה

מוכר

. ואף שעדיין לא נגמר המקח, שהרי היתה ביד הלוקח אפשרות לבטל את המקח בטענת אונאה, ונמצא שגם המוכר נתאנה "בשעת המקח", מכל מקום אין המוכר יכול לחזור בו.