Bawa Batra 56b — Talmud auf Deutsch

הרי שלושת הכתות

משלשין ביניהם

את תשלום ערך כל הקרקע.

היו העדים

שלשה אחים

, המעידים כל אחד על שנה אחרת,

ו

היה עד

אחד

רחוק

מצטרף עמהם

[לכל אחד ואחד]:

הרי אלו שלש עדיות

, לענין הכשר האחים להעיד, כי הם אינם פסולים להעיד אלא בעדות אחת, ושלש שנים כשלש עדויות הן.

והן

, כל העדויות,

עדות אחת

הן

ל

ענין

הזמה

. שאם הוזמו, משלשים ביניהם, וגם אין מזימים אותם עד שיזומו כולן.

גמרא:

שנינו במשנה: שנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית, משלשין ביניהם:

ומפרשת הגמרא:

מתניתין

, משנתנו המכשירה כת עדים שאינה מעידה אלא על שנה אחת מתוך שלש שנים הנצרכות לחזקה, בהכרח שהיא

דלא כרבי עקיבא

, שהוא אינו מכשירם, כדמפרש ואזיל.

דתניא, אמר רבי יוסי: כשהלך אבא חלפתא

[אבא שלי, שחלפתא שמו],

אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה

.

ואמרי לה: רבי יוחנן בן נורי

הוא זה שהלך

אצל אבא חלפתא ללמוד תורה

-

אמר לו

: אכלה המחזיק

שנה ראשונה בפני שנים

, ו

שניה בפני שנים

אחרים, ו

שלישית בפני שנים

אחרים,

מהו

שנקבל את עדותם כדי להחשיב זאת לחזקה?

אמר לו: הרי זו חזקה

.

אמר לו: אף אני אומר כן

.

אלא שרבי עקיבא חולק בדבר זה

.

שהיה רבי עקיבא אומר

: כתיב "על פי שנים עדים יקום דבר", הרי הכתוב אומר שדוקא "

דבר

" שלם יאמרו העדים,

ולא

"

חצי דבר

". שאי אפשר לקבל עדות המצטרפת משתי כתי עדים, כי כל אחת מהם מספרת רק "חצי דבר".

והוא הדין לגבי חזקת שלש שנים, אי אפשר לקבל כת שאינה מעידה על אכילת הפירות בכל שלשת השנים של החזקה, כי החזקה נשלמת על ידי שלשת השנים כאחד.

ודנה הגמרא:

ורבנן

, שחולקים על רבי עקיבא,

האי

"

דבר

"

ולא

"

חצי דבר

",

מאי עבדי ליה

, מה הוא בא למעט, לדעתם!?

אילימא למעוטי

עדים המעידים על גדלותה של נערה, בכך שמעידים שהביאה שתי שערות, כאשר עד

אחד אומר

"שערה

אחת

ראיתי לה

בגבה

",

ו

עד

אחד אומר

"שערה

אחת

ראיתי לה

בכריסה

[באותו מקום] ", ומלמד הכתוב שאינם מצטרפים משום שכל אחד מעיד רק על חצי דבר, שהיא הרי צריכה שתי שערות לסימני גדלות!?

הרי אי אפשר לומר כך. שהרי:

וכי

האי

עדות של כל אחד מהעדים על שערה אחת, במקום נפרד, עדות על "

חצי דבר

" היא נחשבת!?

והרי "

חצי עדות

"

היא

, ולא "חצי דבר"!

הרי זה שאין עדותם מועילה, הוא משום שעל כל פרט מן העדות, על כל שערה משתי שערות, אין שני עדים אלא עדות של עד אחד בלבד, הנחשבת כ"חצי עדות". ואילו הכתוב בא למעט עדות על "חצי דבר", ולא מה שהוא גם "חצי עדות".

אלא

דברי הכתוב "דבר", המלמד "דבר" ולא "חצי דבר", אליבא דרבנן, בא

למעוטי

בכגון שהיו

שנים

עדים

אומרים

"שערה

אחת

ראינו

בגבה

",

ושנים

עדים אחרים

אומרים

"שערה

אחת

ראינו

בכריסה

". שהרי יש כאן שתי עדויות שלמות על כל פרט מן העדות, ואין זו חצי עדות. ומכל מקום, אין מקבלים את עדותם, משום שכל כת מעידה על "חצי דבר" בלבד.

ובאופן זה, אף חכמים, החולקים על רבי עקיבא בשני חזקה, מודים, היות וצריכות שתי השערות להיות בה כאחת, כי רק שתי שערות הן סימו גדלות, ואילו כאן, כל כת של עדים אינה רואה אלא שערה אחת מתוך השתיים, ואינה רואה את השערה הנוספת הקיימת, אף שיכולה היא לראותה!

מה שאין כן בחזקה, שאין שלשת השנים כאחת, אלא הן בזה אחר זה, ואותה כת שראתה את אכילת הפירות של השנה הראשונה [שזה אמנם "חצי דבר"], לא יכלה לראות אז, באותה השנה, גם את אכילת הפירות של השנה השניה והשלישית המשלימות את ה"דבר", ולכך מתקבלת עדותם.

אמר רב יהודה

: אם

אחד

מן העדים

אומר: אכלה

המחזיק

חטים

, כלומר, זרע המחזיק חטים שלש שנים ואכלם,

ואחד

מן העדים

אומר: אכלה שעורים

שלש שנים,

הרי זו חזקה;

כלומר, מצטרפת עדותן להחזיקו בשדה; וביאור הציור והטעם מתבאר בסוגיא.

והיה רב נחמן סבור, שכוונת רב יהודה לא היתה באופן שסותרים הם בעדותם, שהרי אם כן ודאי אי אפשר לצרף את עדותם, אלא כך היא כוונת רב יהודה:

מנהג בעלי אדמה, שהם זורעים שנה אחת חיטים ושנה אחת שעורים, וחוזר חלילה, ואמר רב יהודה, שאם העיד האחד על אכילת החיטים, דהיינו, שזרע המחזיק שנה ראשונה שלישית וחמישית חיטים ואכלם, והשני מעיד על אכילת השעורים, דהיינו שנה שניה רביעית וששית, הרי עדותם מצטרפת לחזקה. כי אף על פי שאינם מעידים על מעשה אחד, הרי זה כשני עדים שמעידים כל אחד על הלואת מנה ביום אחר, שעדותם מצטרפת, לדעת רבי יהושע בן קרחה, לעדות אחת לחיוב מנה, היות ולפי כל עד הרי הוא חייב מנה, ואף שני עדים אלו מעיד כל אחד על חזקה שלימה.

ולפיכך

מתקיף לה רב נחמן

לדין זה:

אלא מעתה

, כאשר

אחד אומר: אכלה

ראשונה שלישית וחמישית, ו

ה

אחד אומר

: אכלה

שניה רביעית וששית

, האם

הכי נמי

נאמר

דהויא חזקה!?

והרי דבר זה אי אפשר, ואינו דומה לזה מעיד על מנה ביום פלוני וזה מעיד על מנה ביום אחר שהם מצטרפים, ומשום שבעדוית על מנה כל אחד בפני עצמו מעיד על חיוב מנה, ולכן כששנים מעידים על חיוב מנה, מתחייב הנידון מנה על פיהם, אבל בנידון דידן אין אף אחד מהם מעיד שהחזיק זה כדין, שהרי חזקה בדילוג אינה חזקה, ואם כן אין שייך לצרפם!?

אמר

תירץ

ליה רב יהודה

לרב נחמן: אף אני לא נתכוונתי להכשירם כשזה מעיד על ראשונה שלישית וחמישית אכילת חיטים, והשני על אכילת שעורים בשנה שניה רביעית ושישית; ולא הכשרתי אלא כשהעיד אחד על אכילת שלש שנים חטים, והשני מעיד על אכילת שלש שנים שעורים, ומסתמא כוונתם לאותם שלש שנים, וכיון שכן אין לך להקשות מאחד אומר אד"ה ואחד אומר בד"ו, כי

הכי השתא

[וכי הנידון דומה לראיה]!?

התם

באופן שאמרת, לפיכך אי אפשר לצרפם, כי

בשתא דקא מסהיד מר, לא קא מסהיד מר

[בשנה שזה מעיד אין חבירו מעיד], אלא זה מעיד על חזקה שאינה רצופה, וזה מעיד על חזקה שאינה רצופה, ולכן אי אפשר לצרפם.

אבל

הכא

, בנידון דידן, מסתמא

תרוייהו

בחדא שתא קא מסהדי

[שני העדים מעידים על אותם שנים], אלא שזה מעיד על אכילת חיטים באותם השנים, וזה מעיד על אכילת שעורים באותם השנים -

ואם כן,

מאי איכא למימר!

ואף שמכחישים זה את זה, אין בכך כלום, כי

בין חיטי לשערי לאו אדעתייהו דאינשי

[אין אנשים מבינים יפה בין קמת חיטים לקמת שעורים], והאחד טועה הוא, ומצטרפים שניהם לעדות אחת.

שנינו במשנה:

שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן, הרי אלו שלש עדיות, והן עדות אחת להזמה

: