Bawa Batra 43a — Talmud auf Deutsch

והיינו שמעיד שותף אחד עבור השני להעמידה בידו כנגד אחד מן השוק הבא לערער ולומר "שלי היא כולה".

וקשה:

אמאי

מעידין הן זה לזה, והרי

נוגעין בעדותן הן

, שאם לא יאמרו ששל השותף היא השדה, אם כן אף להם לא יהא חלק בשדה, כי יזכה בה המערער, ולמה ייאמנו השותפין!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן, דכתב ליה

שותף אחד לחבירו:

דין ודברים אין לי על

שדה זו!

והרי זה כאילו אמר לו "לא יהא לי דין ודברים בשדה זו, ומסתלק אני מלהיות שותפך, אלא הכל יהיה שלך". ולכן רשאי הוא להעיד עבור חבירו השותף, לפי שרק הוא בעל השדה, הבלעדי.

ומקשינן עלה:

וכי כתב לו

השותף נוסח זה,

מאי הוי

[מה מועיל לשון זו]!?

והתניא: האומר לחבירו

[לשותפו]:

דין ודברים אין לי

[לא יהא לי]

על שדה זו

שאנו שותפים בה,

ואין לי

[לא יהיה לי]

עסק בה, וידי מסולקות הימנה, לא אמר כלום;

עד שיאמר זאת בלשון מתנה!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: כשקנו מידו

בקנין סודר. וכאשר יש יחד עם אמירת לשונות אלו גם קנין סודר, אף לשונות אלו מועילים.

ואכתי מקשינן:

וכי קנו מידו, מאי הוי

[מה מועיל סילוק זה להעיד לשותפו]!?

ו

הרי

מכל מקום נוגע בעדות הוא, כי

מעמידה

השותף המעיד

בפני בעל חובו

, שיגבה ממנה את חובו כדין מלוה בשטר הגובה מן הלקוחות, ולמה יוכשר לעדות!?

והרי כך מצינו שהוא פסול לעדות מטעם זה,

דאמר רבין בר שמואל משמיה דשמואל

:

המוכר שדה לחבירו שלא באחריות

[אינו מקבל עליו לשלם לקונה לו אם יזכה מערער בדין ויקחנה ממנו],

אין מעיד לו

המוכר ללוקח -

עליה

שהיא שלו, כנגד מערער הטוען "שלי היא מעולם, והמוכר מכר לך את שלי", ו

מפני שמעמידה

המוכר לשדה שלקחו ממנו

בפני בעל חובו

, שיכול הוא לגבות את חובו ממנה, שהרי משל מוכר באה ללוקח. ואם כן, אף שותף שמכר לחבירו אינו יכול להעיד לו מאותו טעם!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן דקביל עליה

השותף שמכר

אחריות

על המכירה, כדמפרש ואזיל.

ומפרשינן:

אחריות דמאן

[אחריות מפני מי קיבל עליו השותף]!?

אי נימא

שקיבל עליו

אחריות דעלמא

, כלומר, שאם יבוא מערער מן השוק לתבוע את הקרקע ויזכה בדין, שיהא אחראי השותף לחבירו!? הרי כך אי אפשר לומר, כי אם כן, הרי

כל שכן דניחא ליה

לשותף שיזכה השותף בשדה ולא המערער, כדי שלא יתחייב באחריות, והאיך נאמר שנעיד הוא לו!?

אלא

הכא במאי עסקינן בכגון שקיבל השותף על עצמו

אחריות דאתיא ליה

מחמתיה

[אחריות ממי שבא לגבות את השדה מחמתו, דהיינו בעל חוב]; והשתא ניחא שמעיד הוא לשותפו, שהרי אין לו ריוח בהעמדת השדה בפני בעל חובו, שהרי יצטרך לשלם אחריות ללוקח, ומה לי אם יהא "לוה רשע ולא ישלם" למלוה שלו, או שיהיה "לוה רשע ולא ישלם" לקונה שקנה ממנו באחריות.

ואכתי מקשינן:

ו

כ

י מסלק

השותף

נפשיה מיניה מי מסתלק

, כלומר, וכי סילוק מועיל להכשירו לעדות שהיה נוגע בה!?

והתניא

שאין סילוק מועיל להכשירו, ומשום שאנו אומרים: קנוניא עשה כדי להעיד ואחר כך יחזור למצבו הקודם.

דתניא:

בני עיר שנגנב ספר תורה שלהן, אין דנין

את הגנב - הטוען לקחתיו בדמים או שום טענה אחרת שיש לו על הספר -

בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר

, היינו, שלא יעידו "ראינו שגנבת", או להעיד שספר תורה זה של אנשי אותה העיר - שהרי כולם שותפים ונוגעים בעדותם הם.

ואם איתא

שהסילוק מועיל להכשיר,

ליסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו

, יסלקו שנים את עצמם מחלקם בספר התורה, וידונו בית הדין על פי עדותם!?

ומדשנינו לא כן, משמע, שאפילו יסתלקו אין יכולים להעיד, ותיקשי למה שפירשנו לעיל גבי שותפין, שאם סילק השותף את עצמו מחלקו, הרי הוא מעיד לשותפו כנגד מערער המערער על כל השותפות!?

ומשנינן: לעולם סילוק מועיל ואין חוששים לקנוניא, אלא ד

שאני ספר תורה

שאין הסילוק מועיל בו, משום

דלשמיעה קאי

[לשמיעה בציבור הוא עומד], ואף כשנסתלקו יש להם הנאה בהחזרת ספר התורה, כדי שיצאו בו ידי חובתם.

תא שמע

מברייתא אחרת להוכיח שאין מועיל הסילוק להכשיר את הנוגע בעדות:

האומר: תנו מנה לבני עירי

[לצרכי בני העיר, לחומות העיר ולכל צרכי רבים],

אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר

-

ו

אם איתא שהסילוק מועיל להכשיר,

אמאי

אין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר,

ליסלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו

, יסתלקו שני עדים מן המנה שלא יהנו בו כלל, וידונו בית הדין על פי עדותם.

ומשנינן:

הכא נמי

אף ברייתא זו עוסקת -

בספר תורה

, והיינו שפירש הנותן "תנו מנה לבני עירי לקנות בו ספר תורה", ובספר תורה דלשמיעה קאי, הרי הם פסולים.

תא שמע

מברייתא אחרת להוכיח שאין מועיל הסילוק להכשיר את הנוגע בעדות:

האומר

"

תנו מנה לעניי עירי

",

אין דנין בדייני אותה העיר, ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר

.

ועד שלא סיימה הגמרא את קושייתה, תמהה הגמרא על הברייתא:

ותסברא

[וכי אכן כוונת הברייתא שפסולים כל הדיינים והעדים להעיד],

עניים שקלי

את המנה, ו

דייני

שאינם עניים -

מיפסלי

לדון!? והרי אם עשירים הם, אין להם נגיעה בדין זה כלל!?

אלא

כך

אימא

בברייתא:

אין דנין בדייני עניי אותה העיר, ואין מביאין ראיה מעניי אותה העיר

, שהם הרי נוגעים בדינם ובעדותם.

וכאן שבה הגמרא לקושייתה, ואם תמצי לומר דסילוק מועיל להכשיר -

ואמאי

פסולים העדים ואפילו כשעניים הם -

לסתלקו בי תרי נפשייהו ולידיינו

, יסלקו שני עדים את עצמם מלקחת חלק במנה זה, וכשרים הם לעדות!?

ומשנינן: אין הברייתא עוסקת במי שתרם מנה לעניי אותה העיר, אלא

הכא נמי

בברייתא זו עסקינן:

ב

מי שתרם מנה ל

ספר תורה

של כל בני העיר שהם עניים -

ואמאי קרי להו

התורם -

עניים!?

משום

דהכל אצל ספר תורה עניים הן

, כלומר, בני עיר שאין להם ספר תורה עניות גדולה היא זו.

ואיבעית אימא: לעולם כדקתני

שנתן מנה ל

עניים ממש, ו

דקשיא לך: יסתלקו ויעידו, הכא במאי עסקינן:

בעניי דראמו עלייהו

[עניים שפרנסתם מוטלת על בני העיר], שיש לכל בני העיר נגיעה שיתקבל המנה, ויוקל הנטל מעליהם.

ומקשינן:

והיכי דמי

[באיזה אופן מוטלים העניים על בני העיר]!?

אי דקיץ להו

לכל בני העיר כמה יתנו, אם כן אכתי תיקשי:

ליתבו בי תרי מינייהו מאי דקייץ להו ולידיינו

[יתנו העדים את הקצוב להם, וידונו על פיהם]!?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן: דלא קייץ להו

[אין קצבה שנתית לכל אחד מאנשי אותה העיר], ולפי צרכם של עניים הם נותנים, ואם יזכו העניים במנה זה הרי יוקל הנטל מעל בני העיר.

ואיבעית אימא: לעולם דקייץ להו

לבני עיר כמה יתנו בכל שנה ושנה,

ו

מכל מקום

ניחא להו

לעדים שיקבלו העניים את המנה, משום ד

כיון דרווח רווח

[הואיל והורווח להם לעניים הרי רווח להם, ולמה יתנו את קצבתם].

אמר מר:

ונעשין

השותפין

שומרי שכר זה לזה

: