Bawa Batra 29a — Talmud auf Deutsch

דאי לא תימא הכי

[אם לא תאמר כן] שדרכו של ירמיה להשיאם עצה טובה לעם ישראל, הרי תיקשי לך מה שאמר להם עוד ירמיהו:

"

בנו בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פרין

", ד

מאי קאמר!?

אלא

בהכרח ש

עצה טובה קא משמע לן

ירמיהו: הרי עתידים אתם להתעכב בבבל עד מלאת שבעים שנה, ואם כן כדאי לכם לבנות בתים ולהתיישב בה בקביעות עד שתגאלו.

הכא נמי

מה שאמר להם לכתוב שטרות

עצה טובה

בעלמא הוא ד

קא משמע לן

ירמיהו, ומכל מקום אף בשנה אחת הוי חזקה!?

תדע

עוד:

ד

הא

כתיב

שם בירמיהו "לקוח את הספרים האלה, את ספר המקנה הזה ואת החתום ואת ספר הגלוי הזה,

ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים

", והרי זו ודאי אינה אלא עצה טובה שמשיאם, היכן הוא המקום בו נשמרים השטרות.

אלא אמר רבא

בטעם חזקת שלש שנים אליבא דרבנן:

משום ד

שתא קמייתא

שרואה אדם את חבירו יושב בשדהו

מחיל איניש

[בעל הקרקע] למחזיק על אכילת הפירות בשדהו, ואף

תרתי

שנים

מחיל

, אבל

תלת

שנים, כשהוא רואה את חבירו יושב בקרקע שלו

לא מחיל

בעל הקרקע, ואם שתק לא מטעם מחילה הוא, אלא ראיה היא שמכרה לו.

אמר

תמה

ליה אביי

:

אלא מעתה

שעד שלש שנים מוחל אדם על ישיבת חבירו בקרקע שלו, היה לנו לומר, ד

כי הדרא ארעא

למערער קודם שהחזיק בה שלש שנים,

תיהדר

הקרקע

לבר מפירי

, שהרי כבר מחל בעל הקרקע על אכילת הפירות -

ו

אלמה אמר רב נחמן

: שדה החוזרת למערער משום שלא ישב בה המחזיק שלש שנים שלימות:

הדרא

למערער

ארעא

גופה,

והדרא

עמה נמי

פירי

שאכל המחזיק, כלומר, צריך המחזיק לשלם על כל הפירות שאכל בחזקתו!?

אלא אמר רבא

:

שתא קמייתא לא קפיד איניש

, אם רואה הוא את חבירו מחזיק בקרקע שלו, היות ויודע הוא שיכול הוא לתבוע את פירותיו מן המחזיק, ואף על

תרתי

שנין

לא קפיד

המערער, אבל כשרואה את חבירו יושב בה

תלת

שנין -

קפיד

המערער, ואף אם יכול הוא לתבוע ממנו את דמי הפירות; ומדלא קפיד אף על ישיבה של שלש שנים, בהכרח שמכרה לו.

אמר

תמה

ליה אביי

:

אלא מעתה, כגון הני דבי בר אלישיב, דקפדי אפילו אמאן דחליף אמיצרא דידהו

[שהם מקפידים, אף על מי שחולף על גבול שדותיהם],

הכי נמי ד

מי שהחזיק בקרקע שלהם -

לאלתר

[קודם שעברו שלש שנים]

הוי חזקה

, מדלא הקפידו עליו!?

וכי תימא: הכי נמי

, אכן המחזיק בקרקע שלהם אינו צריך שלש שנים, אלא לאלתר הוי חזקה!?

אם כן

, הרי יש לומר כן גם בשאר בני אדם, שהרי אין הדעות שוות בזה כלל, יש שמקפיד ביום אחד ויש בחודש ויש בשנה, וכי נאמר ש

נתת דבריך לשיעורין

, ואיך נקט התנא חזקה בשלש שנים דוקא!?

אלא אמר רבא

בטעם דין חזקה אליבא דרבנן:

שתא קמייתא מיזדהר איניש בשטריה, תרתי ותלת מיזדהר, טפי לא מיזדהר

, [בנוהג שבעולם: אדם נזהר בשטרו - כשהוא מחזיק בקרקע ואוכל פירותיה - שנה אחת, או שתים ושלש שנים, אך אינו נזהר בשטרו יותר מכך].

אמר ליה אביי

:

אלא מעתה, מחאה

שמחה המערער

שלא בפניו

של המחזיק

לא תיהוי מחאה

, ומשום

דאמר ליה

המחזיק למערער:

אי מחית באפאי הוה מיזדהרנא בשטראי

, [אילו היית מוחה בפני, כי אז הייתי נזהר בשטרי מעבר לשלש השנים שהחזקתי בה]!? ומשנינן: משום

דאמר ליה

המערער "

חברך

ששמע את מחאתי

חברא אית ליה

[חבר יש לו],

ו

אף

חברא דחברך

[חבר חבירך ששמע את המחאה מחבירו]

חברא

אחר

אית ליה

, וכן הלאה, וסוף דבר שהגיעה המחאה לאזניך".

אמר רב הונא

:

חזקת

שלש שנים שאמרו

חכמים,

הוא

דוקא כ

שאכלן

שלש שנים

רצופות;

אבל אם עבד שנה בקרקע והובירה שנה, ושוב אכל, אין זו חזקה.

ומקשינן על רב הונא:

מאי קא משמע לן!?

והרי

תנינא

לדין זה במשנתנו, דהא תנן:

חזקתן שלש שנים מיום ליום

, ומשמע שלא יהא הפסק בינתיים!?

ומשנינן: מכל מקום הוצרך רב הונא להשמיענו שאינה חזקה אלא אם היו השנים רצופות, כי

מהו דתימא

לפרש את משנתנו שאמרה "

מיום ליום

", שאין היא באה אלא

לאפוקי

שלש שנים

מקוטעות

, כלומר, שנים שאינן שלמות,

ולעולם

אם אכל שלש שנים שלמות, הרי הן מצטרפות

אפילו

כשהיו

מפוזרות

-

ולפיכך קא משמע לן רב הונא שאין שלש שנים מועילות אלא כשהיו רצופות בזו אחר זו.

אמר רב חמא: ומודי רב הונא

שאף שלש שנים שאינן רצופות מצטרפות לחזקה,

באתרי דמוברי באגי

, במקום שנוהגים לזרוע שנה את הקרקעות ולהוביר שנה, כדי שלא להכחיש את הקרקע, שחזקת קרקעות אלו היא בשלש שנים של זריעה, ואפילו אינן רצופות.

ומקשינן על רב חמא: והרי

פשיטא

, שאין הדבר תלוי אלא בנוהג!? ומשנינן:

לא צריכא, דאיכא דמובר ואיכא דלא מובר, והאי גברא מוברה

, [במקום שאין מנהג מוחלט, ויש המובירים, ויש שאינם מובירים, ומחזיק זה הובירה], וגם השדות שסביבות השדה הובירו אותן בעליהן -

מהו דתימא מצי אמר ליה

המערער למחזיק "

אם איתא דדידך הואי, איבעי לך למיזרעה

, [אם אכן שלך היא הקרקע לא היית מובירה אלא זורעה] " -

קא משמע לן ד

מצי

אמר ליה

המחזיק למערער:

א. "

חדא ארעא בכוליה באגא לא מצינא לינטר

, [שדה בודדת בבקעה שלימה, איני יכול לשומרה], ומשום שאיני יכול לבדי לשכור שומר, ולכן לא זרעתיה".

ואי נמי

: "

בהכי ניחא לי, דעבדא טפי

", [או שיאמר לו: נוח לי יותר להובירה, כי באופן זה מוציאה היא יותר תבואה לשנה הבאה].

ומקשינן על רב הונא, מהא ד

תנן

במשנתנו:

"

חזקת הבתים

... שלש שנים מיום ליום"

; והא בתים דביממא ידעי, בליליא לא ידעי

[והרי אין יודעים עדים אלא על ישיבת המחזיק בבית ביום, ואילו על לינת הלילה אין הם יודעים], ובהכרח שהם מעידים על חזקת יום במשך שש שנים, ואף שאינן רצופות, ומכל מקום מועילה עדותם להחזיק את הקרקע ביד המחזיק; הרי שאין צורך באכילת שלש שנים רצופות, ותיקשי לרב הונא!?

אמר

תירץ

אביי

:

אין הדבר כאשר אמרת, שאין המחזיק יכול להביא עדים על לינת הלילה, שהרי

מאן מסהיד אבתים

, הלוא

שיבבי!

ו

שיבבי מידע ידעי ביממא ובליליא

, [מי הן המעידים על החזקה בבית, הלוא השכנים הם המעידים, והשכנים הרי יכולים להעיד גם על לינת הלילה].

רבא אמר

ליישב את הקושיא ממשנתנו: אכן לא תמצא חזקת שלש שנים בבית, היות ואינו יכול להביא עדים על לינת הלילה, אלא ב

כגון דאתו בי תרי, ואמרי

"

אנן אגרינן מיניה, ודרינן ביה תלת שנין ביממא ובליליא

", [יבואו השוכרים את הבית ויעידו: אנחנו החזקנו בבית בשביל המשכיר, וגרנו בבית שלש שנים ביום ובלילה].

אמר

תמה

ליה רב יימר לרב אשי

:

וכי איך יכולים השוכרים להיות עדי החזקה, והרי

הני

שוכרים "

נוגעין בעדותן

"

הן

להעיד שאכן גרו בה שלש שנים מלאות,

דאי לא אמרי הכי

[שאם לא יאמרו כן], אם כן תחזור הקרקע למערער, ו

אמרינן

אנן בית הדין -

להו

[לשוכרים]:

זילו הבו ליה אגר ביתא להאי

, [לכו והביאו למערער את דמי השכירות שדרתם בבית, שהרי שלו הם] -

ונמצא שבלא עדותם יפסידו, שאילו הם כבר שילמו למחזיק שהשכיר להם, ואם לא תעמוד הקרקע בידו על ידי עדותם, יתבעם המערער בשניה לשלם לו שכירות!?

אמר ליה

רב אשי לרב יימר:

דייני דשפילי

הכי דאיני

, [רק דיינים שאינם בקיאים בדין, דנים כך], להעמיד קרקע בידי המשכיר על ידי עדותם של השוכרים, אם כבר שילמו שכר דירה למשכיר!

ו

מי לא עסקינן

, כלומר: וכי אין אנו יכולים לפרש את משנתנו ב

כגון דנקיטי אגר ביתא, ואמרי

"

למאן ליתביה

", [עדיין לא שילמו השוכרים למשכיר, אלא מחזיקים הם בידיהם את שכר הדירה, כדי ליתנו למי שיזכה בדין]!?

אמר מר זוטרא

:

אף כי פשוט הדבר, שאין המחזיק צריך להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות, אלא שיעידו סתם "ראינו את זה שדר בבית שלש שנים", ומסתמא אם דר שם בימים, דר שם גם בלילות; מכל מקום:

ואי טעין ואמר

המערער: יודע אני בזה שלא דר בבית כל הימים והלילות, ולכן תובע אני ד

ליתו תרי סהדי לאסהודי ליה, דדר ביה תלת שני ביממא ובליליא

, [יבואו שני עדים שיעידו בפירוש שאכן גר בה זה שלש נים ביום ובלילה],

טענתיה

של המערער

טענה

היא, ואין מעמידים את הקרקע בידי המחזיק עד שיבואו עדים ויעידו בפירוש על ישיבת הימים והלילות.