Bawa Batra 19b — Talmud auf Deutsch

שואלת הגמרא:

למימרא, דזרעים

לצדדין קא משתרשי.

האם נאמר שמבואר במשנה ששרשי הזרעים מתפשטים לצדדים עד ג' טפחים, ולכן צריך להרחיק אותם ג' טפחים.

והא תנן

במסכת כלאיים [ז א]:

המבריך את הגפן בארץ,

כשיש עץ גפן יחידי, ולוקח זמורה אחת כשהיא מחוברת לגפן, וכופפה, וטומנה בארץ, ומוציא ראשה כדי שתוציא פירות במקום שיוצא ראשה, זה נקרא הברכה.

אם אין על גבה עפר שלשה טפחים, לא יביא זרע עליה.

כשאין עפר על גבי הזמורה הטמונה בעפר האדמה ג' טפחים, אסור לזרוע עליה, משום ששרשי הזרע מתפשטים עד ג' טפחים, וחודרים ונכנסים לתוך הגפן, והוי כמרכיב זרעים בגפן, שאסור. אבל כשיש עפר ג' טפחים מעליה, אין השרשים נכנסים בגפן שבאדמה מתחתם.

ותני עלה: אבל זורע את הצדדין אילך ואילך.

מותר לזרוע מצדדי הזמורה, אף על פי שאינו מרחיק ג' טפחים.

ומוכח מכאן, שאין שרשי הזרעים מתפשטין לצדדים, כי אם היו מתפשטים לצדדים איך מותר לזרוע בצדדים של הזמורה, והרי הוא כמרכיב זרעים בגפן, וכמו שהיה זורע עליה, שאסור. אלא בהכרח, אין השרשין מתפשטים לצדדים, ואם כן, קשה מכאן על המשנה, שהצריכה להרחיק הזרעים ג' טפחים.

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי חגא בשם רבי יוסי: מפני שמחלידין את הקרקע, ומעלין עפר תיחוח.

מה שהצריכה המשנה להרחיק את הזרעים אין זה מחמת שהשרשים בעצמן מתפשטים, אלא מחמת שהזרעים יונקים כח הקרקע מן הצדדים, ובכך הם מרפים את הקרקע ומעלים עפר תיחוח, דהיינו שגושי הקרקע מתפוררים ונעשים עפר תיחוח כמו חול, שאין הם דבוקים זה בזה, ומחמת זה מתמוטט יסוד הכותל, ונופל.

שנינו במשנה:

ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים וכו'

:

אמר רבה בר בר חנה: מותר לאדם להשתין מים בצד כותלו של חבירו,

ואינו צריך להרחיק ג' טפחים,

דכתיב

[מלכים א כא]

"והכרתי לאחאב: משתין בקיר, ועצור, ועזוב בישראל"

.

והיינו, שאמר הקב"ה לאליהו הנביא לומר לאחאב, שעתיד ה' להכרית את כל הזכרים מבית אחאב, עד שלא ישאר "משתין בקיר", שהוא כנוי לזכרים, לפי שדרכם בכך. ו"עצור" זה העושר הכנוס בבית, ו"עזוב" זה המקנה, הנעזב בשדה, את הכל יכרית ה' מבית אחאב.

ומוכח מכאן, שכך היא הדרך, להשתין בקיר, ואין זה נחשב למעשה היזק שאסור לעשותו.

אך תמהה הגמרא:

והא אנן תנן

כאן במשנתנו:

ו

מרחיקין

את מי רגלים מן הכותל

שלשה טפחים.

וכיון שצריך להרחיק שלשה טפחים מן הכותל, האיך מותר להשתין סמוך לקיר?!

ומתרצת הגמרא:

התם

-

בשופכין.

המשנה מדברת כששופך עביט מלא של מי רגלים ליד הכותל, שכמות כזו של מי רגלים ממסמסת את הקיר. אבל להשתין גרידא, מותר, לפי שזה דבר מועט.

[

תא שמע

ראיה, ממה ששנינו:

לא

[

יטיל

]

אדם מים בצד כותלו של חבירו, אלא אם כן, הרחיק ממנו ג' טפחים.

הרי מבואר שאסור להשתין סמוך לכותל חבירו.

ומתרצת הגמרא:

התם נמי, בשופכין.

שם גם כן מדובר בשופך עביט מלא].

תא שמע

ראיה, ממה ששנינו:

לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו, אלא אם כן, הרחיק ממנו ג' טפחים.

במה דברים אמורים,

שצריך להרחיק ג' טפחים,

בכותל לבנים,

שעשוים מטיט שנתייבש בחמה, וזה נימוח מחמת המים, לכן צריך להרחיק ממנו.

אבל בכותל אבנים,

דיו שירחיק ממנו

בכדי שלא יזיק.

וכמה השיעור שלא יזיק?

טפח.

שעד טפח מטשטש הקרקע הסמוך ליסוד הכותל.

ושל צונמא, מותר.

אם הכותל עשוי מאבנים, והוא בנוי על גבי סלע ולא על הקרקע, מותר לסמוך, משום שהמים אינן יכולים לקלקל את היסודות של הכותל, כיון שהוא בנוי על גבי סלע, שהוא קשה.

מכל מקום, מבואר כאן, שאסור להשתין סמוך לכותל חבירו.

תיובתא דרבה בר בר חנה, תיובתא.

אכן הקושיא מהברייתא על רבה בר בר חנה, נשארת קושיא.

אך שואלת הגמרא על התיובתא:

והא רבה בר בר חנה, קרא קאמר!

הרי הוא מביא ראיה מן הפסוק שהדרך לעשות כן!

ומתרצת הגמרא:

התם, הכי קאמר: אפילו מידי דדרכיה לאישתוני בקיר, לא שביקנא ליה. ומאי ניהו?

-

כלבא.

הפירוש בפסוק הוא, שאפילו מי שדרכו להשתין בקיר, דהיינו כלב, אפילו הוא לא ישאר מבית אחאב. אבל אדם, אין דרכו בכך.

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: רקיק, אינו ממעט בחלון.

קיר המפריד בין שני בתים צמודים, או בין שני חדרים הסמוכים זה לזה, ויש חלון פתוח באותו קיר, ויש מת באחד מן הבתים או החדרים, מתפשטת הטומאה של המת, מצד "טומאת אהל", אל כל הבתים או החדרים.

הטומאה מתפשטת ועוברת מבית לבית ומחדר לחדר דרך החלון בקיר שביניהם רק כשיש בחלון שיעור הראוי ל"חלון".

ואמר שמואל, שאם היה מונח בחלון "רקיק", דהיינו עוגיה דקה ורכה, שנועדה לסתום חלק מהחלון, ובשיעור הקטן הזה התמעט החלון מהשיעור הראוי להעביר את הטומאה, לא נחשב הרקיק הזה למיעוט בשיעור החלון, אלא הטומאה ממשיכה לעבור דרכו.

ודנה הגמרא:

מאי איריא רקיק? אפילו עבה נמי!

מכך שאמר שמואל "רקיק", משמע שהוא בא לומר, דוקא רקיק, שאינו סותם טוב, לפי שהוא רך ועשוי ליפול, לכן הוא אינו סתימה. אבל אם היה מניח דבר מאפה עבה, הוא כן היה משמש כסתימה.

ומקשה הגמרא: הרי גם אם הוא עבה, אינו ממעט, כיון שהאדם אשר הניחו שם, אינו מבטלו שם לעולם, אלא עתיד הוא לפנותו משם.

והרי הכלל הוא, שכדי למעט החלון שלא תעבור הטומאה דרכו, צריך שני תנאים: א. הדבר הסותם לא יקבל טומאה. ב. האדם המניחו שם, מבטלו באופן שמניחו שם לעולם.

ומתרצת הגמרא:

לא מיבעיא קאמר.

שמואל הזכיר רקיק כדי להשמיענו חידוש:

לא מיבעיא עבה, כיון דאיחזי ליה, לא מבטיל ליה.

אין צורך לומר עבה, כיון שאף לאחר שהניח בחלון עדיין ראוי הוא לאכילה, ולכן אינו מבטלו שם.

אבל רקיק, דממאיס,

שנעשה מאוס מלחלוח הכותל כיון שהוא דק,

אימא בטולי מבטיל ליה,

הייתי אומר שהוא מבטלו שם לעולם.

קא משמע לן,

משמיע לנו שמואל, שהיות והוא לא נמאס לגמרי, אלא עדיין ראוי הוא לאכילת כלבים או תרנגולים, אין אומרים מן הסתם ביטלו לעולם, עד שיבטלו בפירוש לעולם.

שואלת הגמרא:

ותיפוק ליה דהוה ליה "דבר שהוא מקבל טומאה", וכל דבר שהוא מקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה!

למה צריך להגיע לטעם שאינו מבטלו שם, והרי אף אם יבטלו, גם אז הוא אינו חוצץ, מפני שהוא מקבל טומאה ככל האוכלין שמקבלין טומאה, ויש לנו כלל, שכל דבר המקבל טומאה, אינו חוצץ בפני הטומאה.

ומתרצת הגמרא: מדובר כאן באופן שהרקיק

נילש במי פירות

, שהם אינם משבעת המשקין המכשירין את האוכל לקבלת טומאה.

מיתיבי,

הגמרא מקשה עתה על הדין שחידש שמואל, שכל דבר אינו ממעט בחלון כל זמן שלא ביטלו שם לעולם, מהמשנה במסכת אהלות [ו ב], ששנינו בה:

קופה מלאה תבן, וחבית מלאה גרוגרות

[תאנים מיובשות],

המונחים בחלון, רואין: כל שאילו ינטלו

הקופה או החבית,

ו

בכל זאת

יכולין תבן וגרוגרות לעמוד

שם

בפני עצמן,

הרי הם

חוצצין. ואם לאו, אין חוצצין.

הקופה והחבית אינם חוצצים, כדלהלן, מפני שהם כלים המקבלים טומאת כלים. אבל התבן והגרוגרות אינם מקבלין טומאה. התבן, מפני שאינו אוכל אדם. והגרוגרות, מדובר בכגון שלא הוכשרו לקבל טומאה על ידי אחד מז' המשקין. ולכן התבן ןהגרוגרות חוצצין. אמנם יש תנאי, שצריך להיות שהם יכולין לעמוד בפני עצמם גם בלא הקופה והחבית. אבל אם אינם יכולים לעמוד בלא הקופה והחבית, הם אינם חוצצים.

שואלת הגמרא:

והא תבן חזי לבהמתו,

הרי תבן ראוי לאכילת בהמה, ואם כן, בסתמא אינו מבטלו שם, ולמה הוא חוצץ?

מתרצת הגמרא:

בסריא.

מדובר כשהתבן נרקב ואינו ראוי לאכילת בהמה.

אך ממשיכה הגמרא לשאול:

חזי לטינא,

הרי ראוי לגובלו עם טיט לבנין?

ומתרצת:

דאית בה קוצי.

מדובר שיש שם קוצים, ודרכן היה לגבול הטיט ברגליהן, וכשיש קוצים אי אפשר לגובלו, מפני שהן מסרטין את הרגל.

ומקשה הגמרא:

חזי להסקה,

הרי ראוי התבן להסיקו תחת תבשילו או לצורך אחר? מתרצינן:

במתונא.

מדובר בתבן לח שאינו ראוי להסקה.

ומקשה הגמרא:

חזי להסק גדול

הרי עדיין ראוי הוא להיסק גדול, כשיש כבר מדורה גדולה אפשר להכניס שם אף תבן לח וימשיך לדלוק.

ומתרצת הגמרא:

הסק גדול לא שכיח.

היסק גדול אינו מצוי, לכן לא אומרים בסתמא שאינו מבטלו מכיון שראוי הוא להיסק גדול.

ממשיכה הגמרא להקשות:

גרוגרות הא חזו ליה.

הרי גרוגרות ראויים לו ואם כן, אינו מבטלם, ולמה הם חוצצים? ומתרצת הגמרא:

אמר שמואל בשהתריפו,

מדובר כשהתליעו ואינם ראוים לאכילה.

וכן תני רבה בר אבוה, בשהתריפו,

כשהתליעו.

וממשיכה הגמרא להקשות על עצם דברי המשנה:

האי חבית, היכי דמיא?

איך מדובר בחבית של גרוגרות, שסתם חבית היתה מחרס, וחרס אינו מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, דהיינו מצד פיו, כשאינו סתום בצמיד פתיל.

אי דפומא לבר,

אם מדובר כשפי החבית הוא לצד חוץ, דהיינו שאינו לצד הבית שהמת בתוכו, נמצא שהצד שפונה לבית שהמת בתוכו זהו גב החבית,