Bawa Batra 172a — Talmud auf Deutsch

והא האידנא דלא קעבדינן הכי!

והרי עכשיו שאין אנו עושים כך, אלא אנו כותבים שטר מאוחר סתם, בלא לציין שהוא מאוחר, וגם כותבים את תאריך פרעון החוב בשובר בלא שאנו מציינים את תאריך ההלואה של השטר, כיצד אנו מכשירים אותם? והרי יש חשש לרמאות!

אמר ליה: רבנן תקוני תקיני,

חכמים תקנו לכתוב שובר כמו שאמר רב ספרא בלא תאריך,

מאן דעביד

-

עביד,

מי שעושה כדבריו - עושה כראוי,

מאן דלא עביד

-

איהו הוא דאפסיד אנפשיה.

לוה שלא עושה כן, אלא מסכים לקבל שובר המופיע בו תאריך פרעון בלא שמופיע בו תאריך של שטר ההלואה - הוא זה שגורם הפסד לעצמו.

ומביאה עתה הגמרא עוד בענין כתיבה של שטר שלא בזמנו:

אמר להו רבא בר רב שילא להנהו כתבי שטרא אקניאתא,

לאותם שכותבים שטרי הקנאה:

כי כתביתו שטרי אקניאתא,

כאשר אתם כותבים שטר ראיה על קנין קרקע, שנעשה בפניכם, והיה מעשה הקניה שלא בשטר, אלא בכסף או בחזקה או קנין סודר - כתבו ב"זמן" השטר את התאריך שבו נעשה הקנין, ואף שתאריך מעשה הקנין הוא קודם לזמן כתיבת השטר.

ומדובר בשטר מתנה, שאינו נותן לו את הקרקע עם אחריות, ואין חשש שמא יבוא מקבל הקרקע להוציא את הקרקע עם שטר זה, שלא כדין, מלקוחות שקנו את הקרקע הזאת קודם לזמן כתיבת השטר.

או שמדובר אפילו בשטר מכירה עם אחריות, ובכל זאת אין חשש מכתיבת זמן השטר כתאריך של הקניה, למרות שתאריך הקניה קודם לכתיבת השטר, כי אין לחוש שמא הקונה יוציא עם השטר הזה את הקרקע שלא כדין, מלקוחות אחרים שקנו אותה מהמוכר בפרק הזמן שבין הקנאת הקרקע אליו לבין כתיבת השטר, כי אכן זכאי הוא להוציא מהם את הקרקע, גם אם לקחו אותה מהמוכר לפני כתיבת השטר שלו, כיון שהוא קנה את הקרקע לפניהם, אף שהם קדמו וקנו לפני זמן כתיבת השטר. היות שהעדים מפרסמים את המכירה גם אם נעשית בלא שטר [כמבואר לעיל בחזקת הבתים מא, ב]. ואין חשש שיוציא מהלקוחות האחרים בשטר הזה שלא כדין

וזהו שאמר רבא בר שילת לכותבי השטרות:

אי ידעיתו יומא דקניתו ביה,

אם אתם יודעים את היום שבו נעשה הקנין -

כתבו

בשטר את תאריך הקנין, אף שזמן הקנין הוא קודם ליום כתיבת השטר, כיון שיש לחשוש שמא אחרי הקנין נתנה לאחר שלא כדין.

ואי לא,

אם אינכם יודעים את התאריך שבו נעשה הקנין, כגון שעכשיו בעת כתיבת השטר, הם עומדים בחודש כסלו, ואינם זכורים באיזה יום בחודש תשרי נעשה הקנין, אל לכם לכתוב בשטר "אחד במרחשון" [שודאי הקנין כבר היה קיים באותו יום], אלא

כתבו יומא דקיימיתו ביה,

כתבו את היום שאתם עומדים בו בשעת כתיבת השטר,

כי היכי דלא מתחזי כשקרא,

כדי שלא יראה הדבר כשקר, כי אחד במרחשון אינו לא יום הקנין ולא יום הכתיבה, אלא יכתבו את היום שעומדים בו עתה.

וכל זה נאמר דווקא בשטרי הקנאה. אבל בשטרי הלואה, אם קדמה ההלואה לכתיבת השטר, אין כותבים אלא את תאריך כתיבת השטר, כי בהלואה, נכסי הלוה משתעבדים לחוב רק משעת כתיבת השטר, כיון שהדרך ללוות בצינעא ואין הדבר מתפרסם אלא עם כתיבת השטר, וכל זמן שלא מתפרסם הדבר, הנכסים לא משתעבדים, כי הלקוחות לא יודעים להזהר ולחשוש. ולכן, רק בשעת כתיבת השטר, שמתפרסם הדבר, רק מאז משתעבדים הנכסים. ואם יכתוב בשטר את תאריך ההלואה שקדם ליום כתיבת השטר, אם כן יוכל לגבות בשטר מלקוחות שקדמו ליום כתיבת השטר שלא כדין.

אמר להו רב לספריה

לסופריו,

וכן אמר להו רב הונא לספריה

לסופריו:

כי קיימיתו,

כאשר אתם נמצאים בשעת כתיבת השטר

בשילי,

במקום הנקרא שילי,

כתבו

בתוך שטר המכירה, המתנה או ההלואה שאתם נמצאים

בשילי,

כגון נוסח זה: "בשילי כתבנו את מה שראינו במקום פלוני".

ואף על גב דמסירן לכו מילי

ואף על פי שנמסרו לכם הדברים

בהיני

הסמוכה לה.

כי קיימיתו

כאשר אתם נמצאים

בהיני

במקום הנקרא היני,

כתבו

בשטר שהוא נכתב

בהיני, ואף על גב דמסירן לכו מילי

ואף על פי שנמסרו לכם הדברים

בשילי

הסמוכה לה.

אמר רבא: האי מאן,

זה המלוה,

דנקיט שטרא,

המחזיק בידו שטר הלוואה

בר מאה

זוזי, ואמר

לסופרים:

שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין,

כתבו לי שני שטרות של חמישים זוז כל אחד, כדי שאם יפרע לי הלוה חמישים זו אקרע שטר אחד של חמישים זוז ולא אצטרך לכתוב שובר -

לא משוינן להו,

אין אנו עושים לו שני שטרות כאלו, כי לא משנים את שטרו של המלוה שלא מדעת הלוה.

ומבאר רבא:

מאי טעמא,

מדוע אין אנו עושים כן? כי

עבדו רבנן מילתא,

תיקנו חכמים שלא ישנו את שטרו של המלוה, כיון

דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה,

בתקנה זו!

ניחא ליה למלוה

שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים -

כדי

שאם ירצה הלוה לפרוע רק את מחצית החוב,

שיכוף לפורעו,

המלוה יכוף את הלוה לפרוע לו את השאר, כיון שהלוה חושש שמא יאבד את השובר, וא המלוה יתבע ממנו בשטר את כל החוב, ויצטרך לפרוע שוב גם את החלק שכבר פרע.

וניחא ללוה

שלא יפרטו את השטר לשני שטרות קטנים -

כי היכי דניפגם שטריה,

כדי שאם יפרע הלוה את מחצית החוב, יחשב השטר שביד המלוה פגום, ואחרי שהשטר פגום המלוה אינו יכול לגבות בשטר בלא שבועה [כמבואר בכתובות פז א].

ואמר רבא,

שההלכה כן גם באופן הפוך:

האי מאן

אותו מלוה

דנקיט תרי שטרי

שמחזיק בידו שני שטרות

בני חמשין חמשין

זוז,

ואמר

לסופרים:

שוינהו ניהלי חד בר מאה,

כתבו לי שטר הלואה אחד על סך כל המאה זוז -

לא משוינן ליה,

לא משנים את שטרותיו של המלוה שלא מדעת הלוה.

כי בזה שתיקנו חכמים שלא משנים את השטרות בלא דעת המלוה והלוה,

עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה.

ניחא ליה למלוה

שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד -

כי היכי דלא ניפגום שטריה,

כדי שאם ישלם הלוה רק חמישים זוז, יהיה לו שטר נפרד על יתרת החוב, ולא יפגם השטר בתשלום, ויוכל לגבות בשטר בלא שבועה.

וניחא ליה ללוה

שלא יכתבו את שתי החובות בשטר אחד -

כדי

שאם יפרע הלוה רק את מחצית החוב,

שלא יכוף לפורעו,

שהלוה יקבל חזרה את אחד משטרי החוב ויקרענו ושטר אחד ישאר ביד המלוה, ולא יצטרך לקבל שובר עבור התשלום ששילם ולחשוש שמא יאבד את השובר ויגבה ממנו המלוה גם את חלק החוב שכבר שילם.

אמר רב אשי: האי מאן

אותו מלוה

דנקיט שטרא

שמחזיק בידו שטר הלוואה

בר מאה זוזי, ואמר

לסופרים:

שוונהי ניהלי חד בר חמשין,

כתבו לי במקום השטר שבידי, שטר על סך חמישים זוז, וקרעו שטר זה שבידי, כיון שכבר פרע לי הלוה חמישים זוז מההלואה -

לא משוינא ליה

לא כותבים לו הסופרים, שטר לא לפי התאריך של השטר הקודם וכל שכן לא לפי התאריך שנמצאים בו.

מאי טעמא?

כי

אמרינן,

אנו חוששים: שמא

האי

זה השטר שבידו

מיפרע פרעיה

פרוע הוא,

ואמר ליה

הלוה למלוה בשעת הפירעון:

הב לי שטראי

החזר לי את שטר החוב שלי,

ואמר ליה

המלוה:

אירכס לי,

אבד לי השטר.

וכתיב ליה תברא

וכתב לו המלוה שובר על פרעון החוב.

ואם יכתבו לו הסופרים שטר חדש על סך חמישים זוז, יקח המלוה שטר זה ללוה

ומפיק ליה האי

ויוציא לו שטר זה

ואמר ליה

ללוה:

האי

שטר חוב

אחרינא הוא,

והראיה שהוא על חוב אחר, שהרי בשובר כתוב ששילם על סך מאה זוז, ובשטר זה החוב הוא רק חמישים זוז, ובפרט אם יכתבו לו בשטר את תאריך הכתיבה שהוא לאחר תאריך הפירעון, יוכל המלוה לטעון שלאחר הפירעון לקח ממנו הלוה הלואה נוספת על סך חמישים זוז.

מתניתין:

שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, והניח להן אביהן

בירושה

מרחץ ובית הבד

שסוחטים בו זיתים לשמן.

אם אביהם

עשאן

את המרחץ ובית הבד

לשכר

כדי להשכירם לאחרים -

השכר לאמצע,

ויכול העני לכוף את העשיר שישכירו אותם לאחרים ויחלקו את השכר ביניהם.

אבל אם אביהם

עשאן

את המרחץ ובית הבד

לעצמו

לשימוש בני ביתו בלבד -

הרי העשיר אומר לעני: קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד,

ואין אתה רשאי להשכיר אותם אלא להשתמש בהם כדרך שאבינו היה משתמש בהם, ונמצא העני מפסיד בעניו, שאין הוא יכול לכוף את אחיו להשכירם לאחרים. ואף על פי שההלכה היא שבדבר שאין בו דין חלוקה יכול אחד השותפים לומר לחברו: מכור לי חלקך או אני אמכור לך חלקי, שונה הדבר כאן שאין העני יכול לומר: מכור לי חלקך, לפי שאין לו במה לקנות

שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון

שלשניהם אותו שם -

אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה,

שכל אחד מהם יכול לטעון: שטר זה היה בידי, שאני הלוויתיך עליו, ולאחר שפרעת לי החזרתיו לידך.

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב,

שכל אחד מהם יכול לטעון: יוסף בן שמעון האחר הוא שלוה ממך ולא אני. ורק אם יש עדים בדבר שמעידים שזה לוה ממנו יכול לתבוע ממנו את החוב. אבל אי אפשר להביא ראיה מהשטר שלוה ממנו.

נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן

שמעון פרוע

מי שלוה כסף משני יוסף בן שמעון ונתן להם שטרות, ונמצא בידי הלוה שובר שהיה כתוב בו, שהשטר של יוסף בן שמעון פרוע,

שטרות שניהן פרועין,

ואינם יכולים לגבות ממנו, כיון שיש לו שובר שפרע ליוסף בן שמעון את החוב.

כיצד יעשו

שני יוסף בן שמעון שטר הלואה או מכירה שלא יחליפו ביניהם?

ישלשו,

יכתבו בשטר שלושה דורות, כגון יוסף בן שמעון בן יעקב, כדי שיהא היכר בשטר למי נכתב,

ואם היו משולשין

ששמות שלושת הדורות שווים -

יכתבו סימן,

כגון יוסף בן שמעון הארוך, או יוסף בן שמעון השחור,

ואם היו מסומנין

שהיו שווים בסימניהם - אם אחד מהם היה כהן

יכתבו

בשטר שהוא

כהן.

גמרא:

ההוא שטרא דנפק לבי דינא

היה שטר חוב שיצא לפני בית הדין

דרב הונא, דהוה כתיב ביה

שהיה כתוב בו כך:

אני פלוני בר פלוני

לויתי מנה ממך,

והשטר היה מוחזק בידי אדם שטען: פלוני בן פלוני הכתוב בשטר זה כתבו וחתמו ומסרו לי, לפי שהלוותי לו הסך הכתוב בשטר, והטעם שלא כתב את שמי כיון שמסרו לי, ולכן כתב רק "ממך" כלומר שלווה מן המוחזק בשטר.