Bawa Batra 165b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה רב אשי:

אלא קשיא

מתניתין

אם כן, לדבריך, שאתה חולק על אביי, וסובר שהמשנה לא השמיעה דין זה, מה כן באה המשנה להשמיענו? וכי הוצרך התנא להשמיענו שעד אחד בלבד פסול!? אמר ליה אמימר:

הא קא משמע לן: דשנים במקושר,

דינו

כעד אחד בפשוט

.

מה התם,

בעד אחד בפשוט,

פסולא דאורייתא

הוא, שהרי נאמר "לא יקום עד אחד באיש".

אף הכא נמי,

במקושר שיש בו רק שני עדים,

פסולא דאורייתא

הוא, שחכמים הטילו עליו פסול כאילו הוא פסול דאורייתא. שאם הוא גט, אין האשה מגורשת בו. ואם הוא שטר חוב, אין המלוה יכול לגבות בו מנכסים משועבדים. וממשיך אמימר:

תדע

שכך הוא הדין, שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפין, מהא

דשלחו מתם

חברייא לרבי ירמיה,

חבריו של רבי ירמיה שלחו לו משם שאלה:

עד אחד בכתב ועד אחד על פה, מהו שיצטרפו,

שיהא כאילו חתמו שניהם על השטר?

יש שתי מחלוקות בברייתא לעיל [לב א]:

א. תנא קמא ורבי יהושע בן קרחה חולקים.

תנא קמא סובר, לעולם אין שני עדים מצטרפים לעדות אחת אלא אם כן ראו שניהם את אותו המעשה בבת אחת, אבל אם עד אחד מעיד שראה ביום פלוני שראובן הלוה לשמעון מאה זוז, והעד השני מעיד שביום אחר הלוה ראובן לשמעון מאה זוז, אין מצרפים את עדותם לחייב את שמעון בתשלום מאה זוז לראובן, למרות ששני העדים מעידים שלמעשה שמעון חייב לראובן מאה זוז.

ואילו רבי יהושע בן קרחה סובר שמצרפים את עדותם, למרות שכל אחד מעיד על מעשה אחר, הואיל ולדברי שניהם, שמעון חייב לראובן מאה זוז.

ב. עוד מחלוקת יש באותה ברייתא, בין תנא קמא לרבי נתן:

תנא קמא סובר ששני העדים צריכים להעיד יחד בבית דין.

ורבי נתן סובר שבית הדין יכול לקבל היום את עדותו של אחד מהעדים, ולמחרת את עדותו של השני.

ומבארים החברייא את שאלתם לרבי ירמיה:

אליבא דתנא קמא דרבי יהושע בן קרחה, לא תיבעי לך.

היות

דאפילו שנים בכתב,

שני עדים החתומים על השטר שפלוני חייב לפלוני מאה זוז אלא שכל אחד מעיד [באותו השטר] על מעשה אחר, או

ושנים על פה,

שני עדים מעידים בעל פה כל אחד על מעשה אחר,

לא מצטרפי

להיות עדות אחת עד שיעידו שניהם על אותו מעשה. וכל שכן שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפים.

אלא, כי תיבעי לך, אליבא דרבי יהושע בן קרחה

.

האם דוקא

שנים בכתב ושנים על פה הוא דמצטרפי,

למרות שכל אחד מהעדים שבשטר או שבעל פה מעיד על מעשה אחר. אבל

עד אחד בכתב ו

עד

אחד על פה, לא מצרפינן

.

או דלמא לא שנא.

וגם עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים?

שלח להו

רבי ירמיה:

אני איני כדיי

[ראוי]

ששלחתם לי

את שאלתכם.

אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!

הרי שעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מצטרפים.

אמר ליה

רב אשי לאמימר: אין קושיא מכאן על אביי, הסובר עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין. כי

אנן, הכי מתנינן

לה,

אנו סוברים שהנידון בין רבי ירמיה לחבריו היה בענין אחר לגמרי:

דשלחו ליה חברייא לרבי ירמיה: שנים שהעידו,

באופן שה

אחד

העיד

בבית דין זה, ואחד

העיד

בבית דין זה, מהו שיבואו בית דין

זה

אצל בית דין

זה,

ויצטרפו

יחד לשפוט על פי העדות ששמעו כל אחד מבתי הדין בנפרד?

ומבארים החברייא את השאלה:

אליבא דתנא קמא דרבי נתן, לא תיבעי לך.

היות

דאפילו בחד בית דינא,

אפילו אם היו מעידים השנים באותו בית דין, כל אחד בזמן אחר,

לא מצטרפי.

וכל שכן אם העידו כל אחד בבית דין אחר שאינם מצטרפים.

אלא, כי תיבעי לך אליבא דרבי נתן

.

האם רק

בחד בי דינא הוא דמצטרפי

שני העדים, אפילו כשהם מעידים בזמנים שונים. אבל

בתרי בי דינא,

היות והם העידו בשני בתי דין,

לא מצטרפי

.

או דלמא לא שנא,

שאפילו בשני בתי דין הם מצטרפים?

ושלח להו רבי ירמיה: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו!

מר בר חייא אמר: הכי שלחו ליה

לרבי ירמיה:

שנים שהעידו בבית דין זה, וחזרו והעידו

את אותה עדות

בבית דין זה, מהו שיבא

דיין

אחד מכל בית דין,

ויצטרפו

יחד לדון על פי אותה עדות?

אליבא דרבי נתן, לא תיבעי לך.

שהרי

השתא, עדים

שהעידו כל אחד בנפרד

מצרפינן

, אם כן,

דייני, מיבעיא!?

ודאי הוא שהם יכולים להצטרף, למרות שכל בית דין קיבל את העדות בנפרד.

אלא כי תיבעי לך, אליבא דתנא קמא דרבי נתן

.

האם דוקא

עדים הוא דלא מצרפינן. אבל דייני מצרפינן

.

או דלמא, לא שנא.

שאף דיינים משני בתי דין אינם יכולים להצטרף יחד כדי לדון לפי העדות ששמעו בנפרד?

שלח להו: אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שיצטרפו!

רבינא אמר: הכי שלחו ליה: שלשה

דיינים

שישבו לקיים את השטר,

שצריך לזה בית דין של שלשה, ולאחר שבית הדין קיבלו את העדים שהעידו שזו אכן חתימת ידם,

מת אחד מהן

מהדיינים. האם

צריכי

הדיינים

למכתב

באישור שלהם "

במותב תלתא הוינא

[ישבנו שלשתנו יחד]

וחד ליתוהי

", שהם צריכים להוסיף שאחד מאתנו איננו עתה. כדי שלא יראה כשקר שהם כותבים בתחילה "במותב תלתא הוינא" [שזה הנוסח הרגיל בכל קיום] ובסוף חתומים רק שנים.

או לא,

שאין צריך לחשוש לכך, ויכולים לכתוב כרגיל?

שלח להו: איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה, שצריכין למכתב

"

במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי

"!

ועל דא,

בגלל תשובותיו של רבי ירמיה שהשיב להם כראוי [כל אחד לפי גירסתו],

עילוה לרבי ירמיה בי מדרשא.

החזירוהו לבית המדרש, לאחר שהוציאוהו משם בגלל ששאל שלא כהוגן, בענין גוזל שנמצא רחוק מהשובך, ורגלו אחת היתה בתוך חמשים אמה לשובך ורגלו השניה מחוץ לחמשים אמה של השובך, למי הוא שייך [לעיל כג ב].

מתניתין:

שטר חוב שהיה כתוב בו

שפלוני לוה מפלוני "

זוזין מאה

[מאה זוז],

דאינון סלעין עשרין

" [שהם עשרים סלעים]. והרי מאה זוז הם עשרים וחמש סלעים [כל סלע שוה ארבע זוז (דינר)]. בכל זאת

אין לו

למלוה

אלא עשרין

סלעים בלבד, משום שיד בעל השטר תמיד על התחתונה כיון שהוא המוציא מחבירו ועליו להביא ראיה לדבריו. וכאן אנו מסתפקים שמא הכוונה למאה זוז גרועים ושחוקים ששוים רק עשרים סלעים.

ואם היה כתוב בשטר "

זוזין מאה, דאינון תלתין סלעין

" [שהם שלשים סלעים], והרי שלשים סלעים הם מאה ועשרים זוז,

אין לו

למלוה

אלא מנה

מאה זוז בלבד. לפי שיש לפרש שהכוונה לשלשים סלעים קלים ששויים מקביל לעשרים וחמשה סלעים רגילים.

ואם היה כתוב בשטר "

כסף זוזין דאינון

",

ונמחק

הסכום שהיה כתוב אחרי "דאינון",

אין

למלוה

פחות משתים,

משני זוזים, שמיעוט "זוזין" הם שנים.

ואם היה כתוב "

כסף סלעין דאינון

",

ונמחק

סכום הסלעים,

אין

למלוה

פחות משתים,

משתי סלעים.

ואם היה כתוב "

דרכונות

[שם מטבע זהב]

דאינון

",

ונמחק

הסכום,

אין

למלוה

פחות משתים,

משתי דרכונות.

שטר שהיה

כתוב בו מלמעלה,

בראש השטר "

מנה

",

ומלמטה

בסוף השטר כשחוזרים על הדברים, היה כתוב "

מאתים

".

או ש

מלמעלה

היה כתוב

מאתים,

ו

מלמטה מנה

.

הכל הולך אחר התחתון!

אם כן, למה כותבין את העליון,

מאחר שחוזרים על הסכום בסוף השטר וסומכים רק עליו, למה בכלל כותבים אותו בתחילה?

כדי

שאם תמחק אות אחת מן התחתון, ילמד מן העליון

.

גמרא:

תנו רבנן

: שטר שהיה כתוב בו שפלוני לוה מפלוני "

כסף

", ואין ידוע לאיזה מטבע מכסף הכוונה,

אין

למלוה

פחות מדינר

של

כסף

.

אם היה כתוב בו "

כסף דינרין

.

ודינרין כסף.

כלומר, או שהיה כתוב "דינרין כסף",

אין

למלוה

פחות משני דינרין

של

כסף,

שמיעוט "דינרין" הם שנים.

ואם היה כתוב "

כסף בדינרין

",

אין

למלוה

פחות מבשני דינרין דהב, כסף

. כלומר, הוא חייב לו כסף בשווי של שני דינרי זהב.

אמר מר

: "

כסף

",

אין פחות מדינר כסף

.

ודנה הגמרא:

ואימא נסכא,

שמא "כסף" האמור בשטר אין הכוונה למטבע של כסף אלא לחתיכה של כסף?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי אלעזר

: כגון

דכתוב ביה מטבע.

שהיה כתוב בשטר במפורש "מטבע כסף" אלא שלא היה כתוב איזה מטבע.

ודנה הגמרא:

ואימא פריטי,

שמא הכוונה לפרוטה של כסף שהיא פחות מדינר של כסף?

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא: באתרא דלא סגי פריטי דכספא.

באותו מקום לא היו פרוטות מכסף רק מנחושת, והמטבע הקטן ביותר של כסף שם, הוא דינר, ולכן הוא חייב לו דינר כסף.

תנו רבנן

: שטר שהיה כתוב בו "

דהב

" [זהב],

אין

למלוה

פחות מדינר דהב

.

אם היה כתוב "

דהב דינרין

",

ודינרין דהב.

כלומר, או שהיה כתוב "דינרין דהב",

אין

למלוה

פחות משני דינרין דהב

.

ואם היה כתוב "

דהב בדינרין

",

אין

למלוה

פחות מבשני דינרין כסף, דהב.

הוא חייב לו זהב, בשווי שני דינרי כסף.

אמר מר

: "

דהב

" -

אין פחות מדינר דהב

.

ודנה הגמרא:

אימא נסכא!?

שמא הכוונה לחתיכת זהב?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי אלעזר: דכתב מטבע,

שהיה כתוב במפורש "מטבע דהב".