Bawa Batra 153b — Talmud auf Deutsch

אמר רבה: הרי מת, והרי קברו מוכיח עליו.

כיון שכעת הוא מת, אנו מעמידים אותו בחזקה שהמצב הזה של החולי, שגרם לו למות, היה כל הזמן, ולא היו שינויים באמצע. ולכן המתנה קיימת, ואין יורשיו נאמנים לטעון שעמד מחוליו באמצע, והתבטלה המתנה .

אמר ליה אביי

: אביי חולק ומוכיח שאין אצלנו חזקה דהשתא:

ומה ספינה,

מי שהפליג בספינה, וטבעה הספינה בים, ואין ידוע אם ניצל

, שרובן לאבד,

שרוב הנוסעים בספינה שטבעה נאבדים בים,

ו

בכל זאת מספק

נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים,

מתייחסים אליהם כאילו הם חיים, ולכן אם הוא ישראל ואשתו בת כהן, אשתו אסורה בתרומה כדין בת כהן הנשואה לישראל, ואינה חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה. וכן לצד השני, אם הבעל הוא כהן והיא ישראלית, היא לא אוכלת עוד בתרומה כדין אשת כהן, כי שמא הוא מת.

ומוכח, שלמרות רוב הנאבדים, בכל זאת מחזיקים אותם, מספק, בחזקת חיים.

אם כן,

חולים, שרוב חולים לחיים, לא כל שכן!?

ודאי שצריך להניח שעמד מחוליו הראשון לפני שמת, כיון שכל אדם מחזיקים אותו בחזקת חיים, ולכן המתנה בטלה, כי מסתבר שעמד מחוליו הראשון, וחזר בו מהמתנה .

והגמרא מביאה סיוע לדינו של רבה, שהולכים אחרי חזקה דהשתא:

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא דרבה,

כמו מי סובר רבה?

כרבי נתן.

דתניא,

שנינו בברייתא:

מי מוציא מיד מי

במקרה של המשנה, שאין בנוסח השטר לא לשון מתנת בריא, ולא לשון מתנת שכיב מרע, ויש עתה ספק אם היה בשעת הנתינה שכיב מרע או בריא, מי נחשב מוציא שצריך להביא ראיה לטענתו?

הוא,

הנותן,

מוציא מידיהן

של המקבלים

בלא ראיה

שהיה שכיב מרע, כיון שהוא מוחזק בנכסים.

והן,

המקבלים שיש להם שטר,

אין מוציאין מידו

של הנותן

אלא בראיה,

שהיה בריא בשעת הנתינה,

דברי רבי יעקב.

אבל

רבי נתן אומר,

חולק וסובר, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן,

אם בריא הוא

עכשיו, צריך להניח שכל הזמן הוא היה בריא, גם בשעת הנתינה, ולכן

עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע.

אבל

אם

עכשיו

שכיב מרע הוא,

הרי החזקה דהשתא אומרת שיש להתייחס אליו כאילו כל הזמן הוא היה באותו מצב, לכן

עליהן להביא ראיה שבריא היה.

וכל זמן שלא הביאו ראיה יכול לחזור מהנתינה.

נמצא, שרבה סובר כרבי נתן, שהולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן הוא פוסק שאם עכשיו הוא מת, מסתבר שבמצב של שכיב מרע הוא היה כל הזמן.

אמר רבי אלעזר: ולטומאה

-

כמחלוקת

רבי יעקב ורבי נתן בסוגייתנו, שהמחלוקת של רבי יעקב ורבי נתן קשורה גם לענין טומאה.

דתנן,

שנינו במשנה:

בקעה,

שדה המוקפת מחיצה -

בימות החמה,

שאין זרעים בשדות, הרי היא

רשות היחיד לשבת,

בגלל המחיצות שסביבה, ואסור להעביר לשם מרשות הרבים.

ורשות הרבים לטומאה.

לענין ספק טומאה, היא נחשבת כרשות הרבים, כיון שאנשים עוברים שם, ולכן אם אדם מסתפק אם נטמא בבקעה, הוא טהור, דהוי ספק טומאה ברשות הרבים, שטהור.

אבל

בימות הגשמים,

שאין אנשים עוברים בבקעה כדי שלא לקלקל את הזרעים, לכן היא

רשות היחיד לכאן ולכאן,

הן לענין שבת, והן לענין טומאה, כיון שעתה אין היא מקום שעשוי להלוך הרבים.

וכל זה, בזמן שיודע אימתי נכנס לבקעה. אבל אם הוא מסתפק אם נכנס אליה בימות החמה או בימות הגשמים, הרי לפי רבי יעקב הוא טהור, כיון שהאדם היה בחזקת טהור, ומשאירים אותו בחזקתו. אבל לרבי נתן, הולכים אחרי חזקה דהשתא, ולכן אם הוא מסתפק בימות החמה מתי הוא נכנס, הרי הוא טהור כי משאירים אותו במצב הנוכחי, ואומרים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות החמה. אך אם הוא מסתפק בימות הגשמים, הרי הוא טמא, כי תולים שגם אז, כשנכנס לבקעה, היה זה בימות הגשמים .

אמר רבא

: רבא מוסיף,

לא שנו

שבקעה בימות החמה היא רשות הרבים לטומאה,

אלא שלא עברו עליה ימות הגשמים,

על בקעה זו, לאחר שגדרוה.

אבל

אם

עברו עליו ימות הגשמים

לאחר שגדרו את הבקעה, הרי היא

רשות היחיד לכאן ולכאן,

כיון שהיה לה כבר שם של רשות היחיד, וזה לא נפקע גם לאחר מכן .

שנינו במשנה: וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה

: