Bawa Batra 135a — Talmud auf Deutsch

הגמרא מביאה מקרה נוסף, העוסק בנאמנות הבעל להתיר את אשתו מן היבום.

מעשה ב

ההוא דהוה קא שכיב,

נטה למות בלא בנים, והיו לו אחים הראויים ליבם את אשתו.

אמרו ליה, אתתיה למאן?

כלומר, האם אשתך זקוקה ליבום, או מותרת לשוק?

אמר להו, חזיא לכהנא רבה

[ראויה לכהן גדול]. דהיינו, אינה זקוקה ליבום, אלא מותרת לכל אדם ,

אמר רבא, מאי ניחוש לה?

דהינו, מאיזה טעם יש לאוסרה להנשא לשוק,

הא אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, בעל שאמר

גרשתי את אשתי נאמן!

ואף בנידון דידן, ודאי כונתו לומר "גירשתיה", ונאמן.

אמר ליה אביי, והא כי אתא רבי יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן, בעל שאמר "גרשתי את אשתי" אינו נאמן,

נמצא, שנחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ויש לנו לחוש לדעת המחמירים , ולאוסרה להנשא לשוק.

אמר ליה

רבא:

ולאו מי לא שנינהו,

וכי לא תרצנו קושיא זו לעיל,

כאן למפרע וכאן

להבא?!

ואם כן, לא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן, ולכולי עלמא אפשר להתירה להינשא מכאן ולהבא.

חזר אביי והקשה עליו:

ואשנויי ניקום ולסמוך?!

וכי אפשר לסמוך על תירוץ זה ולהסיק שלא נחלקו האמוראים בדעת רבי יוחנן? הלא יש לחוש שמא נחלקו בדבריו, ויש האוסרים אפילו מכאן ולהבא?

ומכח קושיא זו, חזר בו רבא מדבריו, ו

אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה,

כאביי, ותאסר לשוק.

מקרה נוסף באותו ענין:

ההוא

גברא,

דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי,

וגם בנים לא היו לו.

ואמר בשעת מיתה, דלית ליה אחי.

ובפשטות, אשתו מותרת לשוק, שהרי אין לו אחים הראויים ליבמה?.

אמר רב יוסף, מאי ליחוש לה?

הרי משתי סיבות יש לנו להתירה:

חדא, דמוחזק לן דלית ליה אחין.

ועוד, הא אמר בשעת מיתה דלית ליה

אחים, ונאמן מתוך שבידו לגרשה כעת .

אמר ליה אביי, הא אמרי

בני העיר

דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי.

ויש לחוש לדבריהם, ולהמתין עד שנשמע מה יש בפי העדים .

דוחה הגמרא:

השתא מיהת הא ליתנהו קמן,

כעת אין העדים לפנינו, ואין לאוסרה מחמת עדים העתידים לבא. שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות! וראיה לדבר:

לאו היינו דרבי חנינא?!

וכי נדון זה אינו כאותו מקרה שבא לפני רבי חנינא, בבת שמואל שנשבתה, והעלוה השבאים לארץ ישראל, ונפדתה שם, וטענה לפני רב חנינא "טהורה אני", והתירה לכהונה, אף על פי שהיו עדים במדינת הים שנטמאה,

וטעמו: משום

דאמר רבי חנינא, עדים בצד אסתן ותאסר

[וכי משום עדים הנמצאים ברוח צפונית, ולא נחקרו מעולם, יש לנו לאוסרה]

?!

ואם כן, אף בנידון דידן, אין לחוש לעדים שלא באו לבי"ד, ומותרת לשוק.

אמר ליה אביי, אם הקלנו בשבויה,

והעמדנוה על חזקת היתר שלא זינתה,

נקל באשת איש

?!

ומכח טענה זו,

אמר ליה רבא לרב נתן בר אמי, חוש לה.

כלומר, אל תתירנה לשוק עד שתחלוץ, או עד שיבאו אותם עדים לבי"ד ויתברר הדבר.

שנינו במשנה: "האומר זה בני נאמן,

זה אחי אינו נאמן".

ואינו יורש עם אחיו, אלא נוטל עמו בחלקו בלבד. ומכל מקום, אם נפלו לאותו אח נכסים ממקום אחר, ומת בלא בנים, ירשוהו כל האחים בשוה.

והוינן בה:

ואידך

[האחים האחרים]

מאי קאמרי?

אי קאמרי אחונא הוא, אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא,

הלא היה עליו לחלוק עם כל אחיו בשוה?

אלא

ודאי מדובר:

דקא אמרי לאו אחינו הוא

, ומשום כך אינו חולק אלא עם אותו אח שהודה לו שהוא אחיו.

ואם כן קשה,

אימא סיפא, "נפלו לו נכסים

ממקום אחר יירשו אחיו עמו",

ואם אינם מודים שהוא אחיהם, מדוע ירשו את נכסיו,

הא אמרי ליה לאו אחונא הוא?

ומתרצת הגמרא:

לא צריכא, דקא אמרי אין אנו יודעין.

ולכן, אינו נוטל עמם בחלקם, כיון שעליו להביא ראיה שאחיהם הוא,

אך אם מת יטלו אחיו חלק בנכסיו עם אחיהם, שהרי הודה להם שאחיהם הוא.

אמר רבא, זאת אומרת,

מדין זה יש ללמוד, שהאומר

"מנה לי בידך", והלה אומר "איני יודע", פטור.

ואין מוציאים ממנו ממון מספק, אף על פי שהתובע טוען טענת ברי, והנתבע טוען טענת שמא, דאמרינן, "המוציא מחבירו עליו הראיה".

ומכאן ראיה נגד רב הונא ורב יהודה הנזכרים במסכת בבא קמא (קיח' א'), שלשיטתם ברי ושמא ברי עדיף.