Bawa Batra 126b — Talmud auf Deutsch

מר סבר,

[רב פפי]:

לא עשה כלום בפלגא.

כלומר, בחלק פשיטות . אבל חלק בכורה בידו למכור, כיון שיש לו לבכור קודם חלוקה.

ומר סבר,

[רב פפא]: לא עשה כלום

בכולהו.

כיון שאין לו לבכור קודם חלוקה. ואינו יכול למכור אף את חלק בכורתו.

שלחו מתם

[מארץ ישראל]:

בכור שמכר

חלק בכורתו

קודם חלוקה לא עשה כלום.

אלמא

סבירא להו,

אין לו לבכור קודם חלוקה.

והלכתא, יש לבכור קודם חלוקה.

ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד כפשוט ויתר בכל הנכסים כולם. דמשמת האב זכה בכל הנכסים ויכול להקנותם כפי רצונו .

מר זוטרא מדרישבא

[שם מקום], בכור היה, ו

פלג בצנא דפלפלי

[סל מלא פלפלין],

בהדי אחין בשוה

ולא תבע מהם חלק בכורתו.

אתא לקמיה דרב אשי, אמר ליה הואיל ויתרתה במקצת, ויתרתה בכל הנכסים כולן.

כדלעיל.

מתניתין:

האומר

לבניו לפני מותו:

איש פלוני בני,

אף על פי שהוא

בכור לא יטול פי שנים

בנכסי, או

איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום.

לפי

שהתנה על מה שכתוב בתורה

.

כלומר, אין בכוחו לומר שלא יירש, מפני שהתורה גזרה שכן יירש.

ואם רצה האב שלא ירש אחד מבניו, עליו לתת את נכסיו בתורת מתנה לשאר האחים.

ולכן,

המחלק נכסיו על פיו,

כגון במתנת שכיב מרע שאינה צריכה קנין, ו

ריבה לאחד, ומיעט לאחד,

א

ו השוה להן את הבכור, דבריו קיימין.

ואם אמר

בשעה שחילק, שכונתו

משום ירושה, לא אמר כלום.

שהרי התנה על מה שכתוב בתורה כנ"ל.

אך אם אמר בלשון ירושה, וגם

כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין.

גמרא:

במשנה מבואר, שאי אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה גם בדברים הנוגעים לממון.

ומקשה הגמרא:

לימא מתניתין דלא כרבי יהודה.

דאי רבי יהודה, האמר,

המתנה על מה שכתוב בתורה

בדבר של ממון, תנאו קיים?

דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה, הרי זו מקודשת ותנאו בטל. דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר, בדבר של ממון

תנאו קיים

.

ומתרצת הגמרא:

אפילו תימא רבי יהודה, התם

האשה

ידעה

מהתנאי קודם הנישואין,

וקא מחלה,

ולכן דבריו קיימים. אבל

הכא, לא קא מחיל

. נאמר בתורה "כי את הבכור בן השנואה יכיר", ומכאן למדנו שהאב נאמן להכיר את בנו הבכור, ולומר "זה בני בכור".

ולקמן יתבאר, שנחלקו בדין זה רבי יהודה ורבנן, לרבי יהודה: נאמן לומר "זה בני בכור", אפילו אם הוחזק לנו שאינו בכור.

ולרבנן, אינו נאמן לומר "זה בני בכור" אלא במקום שלא הוחזק לנו כלום. אך נגד חזקה אינו נאמן.

הגמרא שלפנינו דנה באלו מקרים כוונת האב להכיר את בנו כבכור. ומדובר במקרה שלא הוחזק לנו שאינו בכור, ואליבא דכולי עלמא.

אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא", נוטל פי שנים

.

אך אם אמר:

"איש פלוני בכור הוא", אינו נוטל פי שנים.

מאי טעמא?

דלמא בוכרא דאמא קאמר.

ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה, אמר ליה: "מוחזקני בזה שהוא בכור".

אמר ליה, מנא ידעת?

אמר ליה:

דהוה קרי ליה אבוה בוכרא סכלא

[בכור שוטה].

אמר ליה:

דלמא בוכרא דאמא הוא, דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה

.

ההוא דאתא לקמיה דרבי חנינא, אמר ליה מוחזקני בזה שהוא בכור.

אמר ליה מנא ידעת?

אמר ליה, דכי הוו אתו

החוששין בעיניהם

לגבי אבוה

על מנת שירפאם,

אמר להו, זילו לגבי שכחת ברי,

[בני הנקרא שכחת]

דבוכרא הוא, ומסי רוקיה

[ירק לכם לתוך העין ותרפאו].

ומקשה הגמרא: מנלן שכונת האב לומר עליו שהוא בנו הבכור,

ודלמא בוכרא דאמא ה וא?

ומתרצת הגמרא:

גמירי,

[למדנו, כלומר, כך קיימא לן]

בוכרא דאבא מסי רוקיה, בוכרא דאמא לא מסי רוקיה.

אמר רב אמי: טומטום שנקרע, ונמצא זכר, אינו נוטל פי שנים.

דאמר קרא "והיה הבן הבכור לשניאה", עד שיהא בן משעת הויה.

רב נחמן בר יצחק אמר: אף אינו נידון כבן סורר ומורה.

דאמר קרא "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה", עד שיהא בן משעת הויה.