Bawa Batra 123a — Talmud auf Deutsch

ו

אפשר לדון ולומר: הלא

דין הוא

שיטול פי שנים כאחד, כי יש להקיש

חלקו עם אחד,

[כגון שהיה לו אח אחד בלבד],

וחלקו עם חמשה.

מה חלקו עם אחד,

הבכור נוטל

פי שנים כאחד, אף חלקו עם חמשה, פי שנים כאחד.

או כלך לדרך זו,

ולדון להיפך, שמא יש להקיש

חלקו עם אחד וחלקו עם חמשה, מה חלקו עם אחד

הבכור נוטל

פי שנים בכל הנכסים, אף חלקו עם חמשה

יטול

פי שנים בכל הנכסים.

וכיון שמסברא אין להכריע בספק זה, עלינו לדרוש זאת מן הפסוקים.

תלמוד לומר,

(דברים כא, טז)

"והיה ביום הנחילו את בניו",

וקרא יתירא הוא , ובא ללמדנו, ש

התורה ריבתה נחלה אצל אחין.

לומר שלא יטול פי שנים בכל הנכסים, אלא רק פי שנים כאחד מן האחים.

הא

למדת, ש

אין עליך לדון כלשון האחרון,

[דלעיל, שיטול פי שנים בכל הנכסים],

אלא כלשון הראשון.

וממשיכה הברייתא:

ואומר

(דברי הימים א, ה - א)

"ובני ראובן בכור ישראל כי הוא

הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל, ולא להתיחש לבכורה".

[כלומר, לומר שהוא הבכור ולא ראובן], אלא רק לומר שיטול פי שנים. כדכתיב, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי".

ולקמן יבואר מה התחדש בכל פסוק שהובא בברייתא זו.

ואומר

(שם ב)

"כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף".

ומדייקת הברייתא:

נאמרה בכורה ליוסף, ונאמרה בכורה לדורות,

"לו משפט הבכורה".

מה בכורה האמורה

אצ

ל יוסף,

נטל

פי שנים

רק

כאחד

מן האחים, [שהרי אפרים ומנשה נטלו כל אחד חלק אחד בלבד, ולא נטלו כנגד כל האחים],

אף בכורה האמורה לדורות,

בכור נוטל

פי שנים כאחד.

ממשיכה הברייתא:

ואומר

(בראשית מח, כב)

"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי",

וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני"?

אלא חרבי זו תפלה

,

קשתי זו בקשה

. עד כאן הברייתא.

מבארת הגמרא:

מאי "ואומר"?

לשם מה נזקקנו לפסוקים נוסףפיסמדברי נביאים כדי לדרוש שאין הבכור נוטל פי שנים בכל הנכסים?

ומתרצת הגמרא, שכך אמרה הברייתא:

ו

כי תימא,

שמא תאמר,

האי

קרא

, לכדרבי יוחנן בן ברוקא הוא דאתא,

לכן

תא שמע, "ובני ראובן בכור ישראל".

כלומר, שמא תאמר ש"והיה ביום הנחילו את בניו" לא בא ללמדנו שהתורה ריבתה נחלה אצל האחין" כדלעיל, אלא ללמדנו את דינו של רבי יוחנן בן ברוקא, [המובא להלן, שהאב יכול להנחיל את רכושו למי שירצה מבניו], לכן הביאה הברייתא פסוק נוסף מדברי נביאים, ולומדת ממנו שהבכור נוטל חלק בכורה רק כ אד מן האחים .

וממשיכה הגמרא לבאר, מדוע הובא הפסוק בברייתא שלאחר מכן, "כי יהודה גבר באחיו, ולנגיד ממנו, והבכורה ליוסף"?

וכי תימא,

דין

בכורה, מ

המילה

"בכורתו", לא גמרינן.

לכן,

תא שמע "והבכורה ליוסף".

ולמדנו בבנין אב "בכורה מבכורתו".

והפסוק שלאחר מכן, "ואני הנה נתתי לך שכם אחד על אחיך", צריך להביאו, כי:

וכי תימא, יוסף גופיה, ממאי דפי שנים כאחד הוה?

שמא נטל חלק כנגד כולם?

לכן

תא שמע "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך".

הרי שלא נטל אלא כאחד מן האחים.

אמר ליה רב פפא לאביי

: מנלן ש"שכם אחד" פירושו חלק נוסף כאחד מן האחים,

אימא דיקלא בעלמא

[שמא לא הוסיף לו אלא קרקע מועטת]?

אמר ליה: עליך אמר קרא "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי",

הרי שנטל כשני שבטים.

בעא מיניה רבי חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף?

ומקשה הגמרא:

מה ראה?! ו

הלא

"בחללו יצועי אביו" כתיב!

וכעונש על כך נטל יעקב ממנו את הבכורה!

אלא

הכי קשיא לן:

מה ראה שנתנה ליוסף

דוקא יותר משאר אחיו?

אמר לו רבי שמואל בר נחמני:

אמשול לך משל: למה הדבר דומה, לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו. לימים העשיר אותו יתום ואמר, אהניהו לבעל הבית מנכסי.

כך גם יעקב, רצה להנות את יוסף מנכסיו, בתמורה על כך שיוסף פרנס וכלכל אותו במצרים. ולכן נתן לו את הבכורה שקיבל מראובן .

אמר לו, ואי לאו דחטא ראובן לא מהני ליה ליוסף ולא מדעם

?!

כלומר, מה נתן יעקב ליוסף? והלא בכורת ראובן לא היתה משל עצמו אלא מחלק שאר האחים הוסיף לו, אבל משלו לא נתן כלום.

אלא ודאי, מלבד בכורת ראובן נתן לו גם מתנות נוספות, הן ממונו, והן ברכות מיוחדות שברכו.

ואם כן, מה שנתן ליוסף את הבכורה יש טעם אחר בדבר.

אלא רבי יונתן רבך לא כך אמר!

אלא כך אמר:

ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב "אלה תולדות יעקב יוסף". אלא שקדמתה לאה ברחמים,

ובתפילה כדלהלן, ולכן זכתה היא בבכורה.

ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל

[כמו שיבואר להלן]

החזירה הקב"ה לה.

מאי קדמתה לאה ברחמים?

דכתיב "ועיני לאה רכות".

מאי רכות?

אילימא רכות ממש,

כלומר, נוטפות דמעה.

וכי

אפשר

לומר כן?! והלא אפילו

בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, דכתיב "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה",

הרי הוסיף הכתוב שמונה אותיות, כדי שלא לומר, "מן הבהמה הטמאה" ,

בגנות צדיקים דבר הכתוב?!

אלא, אמר רבי אלעזר: שמתנותיה ארוכות

[כלומר, גדולות], שזכתה בכהונה ולויה, ומלכות.

רב אמר: לעולם רכות ממש. ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה,

לפי

שהיתה שומעת על פרשת דרכים בני אדם, שהיו אומרים: שני בנים יש לה לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול, וקטנה לקטן,

והיתה יושבת על פרשת דרכים, ומשאלת: גדול, מה מעשיו?

והיו עונים לה:

איש רע הוא, מלסטם בריות.

והיתה ממשיכה ושואלת:

קטן, מה מעשיו?

והיו עונים לה:

איש תם יושב אוהלים.

והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה.

והיינו דכתיב, "וירא ה' כי שנואה לאה".

מאי "שנואה"?

אילימא שנואה ממש,

אפשר בגנות בהמה טמאה לא דבר הכתוב, בגנות צדיקים דבר הכתוב?

אלא, ראה הקב"ה ששנואין מעשה עשו בפניה, ויפתח את רחמה.

ולכן זכתה ליטול את הבכורה תחילה, כיון שקדמה לרחל בתפילה.

ומאי צניעות היתה בה ברחל?

דכתיב "ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא".

ומקשה הגמרא:

והלא

יעקב אינו אחיו של אביה, לבן, אלא

בן אחות אביה הוא

?

אלא

כך דיבר עמה:

אמר לה "מינסבת לי?",

אמרה ליה, אין. מיהו אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה.

אמר לה, מאי רמאותיה?

אמרה ליה, אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסבא לי מקמה.

[לא יסכים להשיאני לפניה].

אמר לה, אחיו אני ברמאות.

וזהו שאמר לה, "כי אחי אביה הוא".

אמרה ליה: ומי שרי להו לצדיקי לסגויי

ברמא ותא?

אמר לה:

אין.

שהרי נאמר (שמואל ב', כב, כז),

"עם נבר תתבר, ועם עקש תתפל"

.

מסר לה

יעקב לרחל

סימנין

שתאמר לו בלילה בשכבה,

כי קא מעיילי לה ללאה, סברה, השתא מיכספא אחתאי. מסרתינהו ניהלה.

[כאשר הכניסו את לאה לחופה במקומה, אמרה רחל בלבה, "כעת תתביש אחותי", ומסרה לה את הסימנים שלא תבוש].

והיינו דכתיב "ויהי בבקר והנה היא לאה". מכלל, דעד השתא לאו לאה היא?

אלא, מתוך סימנים שמסר לה יעקב לרחל, ומסרתה ללאה, לא הוה ידע לה עד ההיא שעתא.

אגב סוגית הגמרא לעיל, המבארת פסוקי פרשת יעקב ובניו, הובאה המימרא דלהלן:

בעא מיניה אבא חליפא קרויא מרבי חייא בר אבא

:

נאמר בתורה "ויהי כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה שבעים נפש".

בכללן אתה מוצא,

נאמר שהיה מספרם של כולם ביחד

שבעים

נפש, ואילו

בפרטן

[כשהוא מונה אותם אחד אחד]

אתה מוצא שבעים חסר אחד.

אמר ליה, תאומה היתה עם דינה, דכתיב "ואת דינה בתו".

[המילה "ואת" ריבוי היא, ומלמדת על תאומה נוספת שנולדה שם].

אלא מעתה,

ש"ואת" בא לרבות תאומה, האם גם נאמר כי

תאומה היתה עם בנימן,