Bawa Batra 100b — Talmud auf Deutsch

ואם מכר לו

דרך הרבים,

כגון שהדרך היא בין שתי עיירות המשמשות מעבר לאנשים מעיירות רחוקות, ויש לחשוש שיפגשו עגלות רבות בדרך, צריך לתת לו דרך ברוחב

שש עשרה אמות,

שהוא שיעור רשות הרבים לכל דיני התורה.

דרך ערי מקלט,

הדרך להגיע לערי מקלט צריכה להיות ברוחב

שלשים ושתים אמות

.

אמר רב הונא: מאי קראה,

מהיכן למדנו שיעור זה מהקרא?

דכתיב

בערי מקלט [דברים יט ג] "

תכין לך הדרך

". והיה יכול לכתוב "

דרך

", וכתב "

הדרך

", ללמדנו שצריך להוסיף עוד דרך, עד שיהא הרוחב כשיעור שני דרכים. וסתם "דרך" שבתורה היא שש עשרה אמות, נמצא שביחד הם שלשים ושתים אמות.

שנינו במשנה:

דרך המלך אין לה שיעור

.

ומבארינן: דהיינו,

שהמלך פורץ

את ה

גדר

של אנשים אחרים כדי

לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו!

שנינו במשנה:

דרך הקבר אין לה שיעור

.

ומבארינן: לכך אין לה שיעור,

משום יקרא דשכבי,

שאין זה כבוד המת להגביל את מספר המשתתפים בהלויה, לכן הדרך חייבת להיות רחבה עד שיוכלו לעבור בה כל המלווים את המת.

תנו רבנן: המוכר

את

קברו

, או את ה

דרך

להגיע ל

קברו

, או את

מקום מעמדו,

היכן שיעשו "מעמד" בדרך חזרה מבית קברות,

ובית הספדו

מקום שיספידו אותו,

באין בני

ה

משפחה וקוברין אותו

בקברו

על כרחו

של הקונה,

משום פגם משפחה.

שגנאי הוא למשפחה שאחד מבני המשפחה אין לו מקום קבורה. לכן תיקנו חכמים, שהמכירה בטלה ויחזירו לקונה את כספו.

תנו רבנן: אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת,

שלפחות שבע פעמים היו יושבים וקמים ויושבים שוב,

כנגד

שבעה "הבלים" האמורים בתחילת ספר קהלת, "

הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים, הכל הבל

" [הבלים בלשון רבים הם שתים].

והטעם שעושין כן שבע פעמים, כדי שעל ידי הבכי שמרבים שם על המת, יתן כל איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: היכי עבדי,

איך היו נוהגים בסדר המעמדות למת?

אמר ליה

רב אשי:

כדתניא: אמר רבי יהודה: ב

ארץ

יהודה, בראשונה,

בתחילה

לא היו פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת

.

כגון

שלאחר שישבו מעט בסמוך לבית הקברות, היה הממונה על כך

אומר להם: עמדו יקרים עמודו!

והמשיכו ללכת, ולאחר שהלכו מעט היה הממונה אומר להם:

שבו יקרים שבו!

וכך שבע פעמים.

אמרו לו

חכמים לרבי יהודה:

אם כן,

שלא היו עושים רק עמידות וישיבות ולא אמרו שום דברי הספד,

אף בשבת,

כשסיימו את הקבורה בערב שבת סמוך לחשיכה, יהא

מותר לעשות כן

אפילו בשבת, שהרי אין בכך שום חילול שבת, ומדוע לא עשו כן?

אחתיה דרמי בר פפא,

אחותו של רמי בר פפא,

הוה נסיבא ליה

היתה נשואה

לרב אויא

.

שכיבא,

כאשר היא נפטרה

עבד

עשה

לה

בעלה

מעמד ומושב

.

אמר רב יוסף: טעה בתרתי.

שתי טעויות היו לו לרב אויא:

א.

טעה

בכך

שאין עושין אלא בקרובים.

רק קרובי המת [שאינם אבלים] באים למעמדות ומושבות לכבוד המת.

ו

אילו

הוא עבד אפילו ברחוקים

.

ב.

ו

עוד

טעה

-

שאין עושין

מעמד ומושב

אלא ביום ראשון

ביום הקבורה.

והוא עבד

עשה

ביום שני

.

אביי אמר: בהא נמי

גם בזאת הוא

טעה

-

שאין עושין

מעמד ומושב

אלא בבית הקברות

[כלומר סמוך לבית הקברות],

והוא עשה בעיר

.

רבא אמר: בהא נמי טעה

-

שאין עושין

מעמד ומושב

אלא במקום שנהגו

.

והתם

במקומו של רב אויא

לא נהוג

לעשות מעמד ומושב.

מיתיבי

מהא דתניא בברייתא דלעיל:

אמרו לו: אם כן, אף בשבת מותר לעשות כן

.

ואי אמרת

שרק

בבית הקברות

עושין מעמד ומושב כאביי,

ו

רק

ביום ראשון

ביום הקבורה כרב יוסף, אם כן,

בית הקברות בשבת, מאי בעי!?

כיצד יתכן שיקברו את המת בשבת, ומה קשיא ליה שיעשו מעמד ומושב בשבת?

אלא ודאי, אפשר לעשות גם ביום שלאחר הקבורה ובעיר. ולכן יתכן שיעשו מעמד ומושב בשבת?

ומשנינן: לעולם אין עושין מעמד ומושב רק ביום ראשון ובבית הקברות, ובכל זאת יתכן לעשות זאת בשבת, כגון

בעיר הסמוכה לבית הקברות, דאמטיוהו,

הביאו אותו לקבורה בערב שבת

בין השמשות

, ובחזרתם לעיר כבר נכנסה השבת, והיו יכולים לעשות בדרך מעמד ומושב שעדיין הוא נחשב יום הקבורה.

מתניתין:

המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר, וכן המקבל מחבירו,

קיבל עליו

לעשות לו קבר,

והיה מנהגם שכל בני המשפחה היו נקברים במערה משפחתית, כל אחד בכוך בפני עצמו, בתוך ארון.

עושה תוכה של מערה,

צריך הקבלן לעשות את פנים המערה,

ארבע אמות

רוחב

על שש

אמות אורך. [וכן המוכר שטח לקבר, צריך לתת לקונה שטח כזה מתחת לאדמה].

ופותח לתוכה,

הוא צריך לחצוב בכותלי המערה,

שמונה כוכין

, הפתוחים לתוך חלל המערה,

שלש

כוכים

מכאן, ושלש מכאן,

בשני כותלי המערה הארוכים שמימין ומשמאל לפתח המערה,

ושנים מכנגדן,

בכותל האמצעי, שמול הפתח.

כל כוך היה רוחבו אמה, ובין כוך לכוך היה ריוח אמה, ובקצות הכתלים היה משאיר פנוי חצי אמה בתחילתו ובסופו של כל כותל.

נמצא, שבשני הכתלים הארוכים, שאורכם שש אמות, היה מקום לשלשה כוכין עם הרווחים, ובכותל האמצעי, שאורכו ארבע אמות היו שני כוכין, וביחד שמונה כוכין.

ו

ה

כוכין, ארכן ארבע אמות,

שלש אמות בשביל אורך המת, ואמה אחת בשביל הארון שהוא מונח בו.

ורומן,

גובה הכוכים

שבע

טפחים, עבור גובה הארון שהוא ששה טפחים, ועוד טפח כדי שהארון יכנס בריוח לכוך. וגם כדי שיהיה חלל טפח בין הארון לגג הכוך, כדי שלא יטמאו האנשים העוברים על גבי המערה.