Awodah Zarah 71a — Talmud auf Deutsch

מבואר במשנה, שבשעת מלחמה אין פנאי לגויים הנכנסים לעיר לנסך את היין.

גמרא:

מקשה הגמרא:

ורמינהי,

הלא שנינו במסכת כתובות (כז' א'),

"עיר שכבשוה כרקום

[חיל הצר על העיר לכובשה]

,

חוששים שמא אנסו הלוחמים את נשות העיר, ולכן

כל כהנות

ש

נמצאו

בתוכה פסולות.

כיון שאשת כהן נאסרת לבעלה אפילו אם נבעלה באונס

".

על כל פנים מבואר, שיש להם זמן לבעול, ואם כן מדוע אין אנו חוששים שמא ניסכו את היין?

מתרצת הגמרא:

אמר רב מרי: לנסך,

כיון שיצרם אינו תוקפם כל כך,

אין פנאי.

אך

לבעול,

שיצרם תוקפם מאד,

יש פנאי.

מתניתין:

פתיחה

:

כבר התבאר בריש פרקין, שיין נסך תופס דמיו. היינו ששכר עבודה ביין נסך, או דמי יין נסך אסורים בהנאה כיין נסך עצמו. משנתינו דנה באיזה מקרים מותר להנות מדמי יין נסך.

האומנין של ישראל

[בעלי מלאכה יהודים]

, ש

עשו מלאכה עבור עובד כוכבים, ו

שלח להם

ה

עובד כוכבים חבית של יין נסך

בשכרן,

מותר

להם

לומר

לגוי, אין אנו רוצים חבית יין,

תן לנו את דמיה.

ואין הדמים הללו נחשבים דמי יין נסך. כיון שהם עדיין לא קיבלו ממנו את היין, והגוי חייב להם תמורת מלאכתם דמים ולא יין. נמצא שהדמים הם דמי מלאכתם, ולא דמי היין.

אך,

משנכנסה

החבית

לרשותן,

אסור

להם לומר לגוי, קח את החבית ותן לנו את דמיה, כיון שכבר זכו בה, ובכגון דא הדמים שיקבלו בעדה הם דמי יין נסך ולא שכר מלאכתם. ודמי יין נסך אסורים בהנאה.:

גמרא:

הגמרא דנה באופנים נוספים שמותר להנות מדמי יין נסך:

אמר רב יהודה אמר רב

: אם הטיל המלך מס על היין, והיהודי חפץ שהגוי יפרע עבורו את המס, והוא יתן לו דמים תמורתו,

מותר לאדם לומר לעובד כוכבים, צא והפס עלי מנת המלך.

ואף על פי שהגוי נותן לשליח המלך יין נסך, והיהודי פורע לו מעות בתמורה, אין הדבר נחשב כאילו היהודי שלח את הגוי לפרוע את חובו ביין נסך, כיון שהגוי אינו חייב לתת למוכס יין, ויכול לפרוע לו דמים.

מקשה הגמרא:

מיתיבי,

שנינו בברייתא,

"אל יאמר אדם לעובד כוכבים, עול תחתי

[הכנס במקומי]

לעוצר

[לשוטר]

,

אבל אומר לו מלטני מן העוצר"

.

כלומר, מי שהיה חייב יין למוכס, אל יאמר לגוי "פרע לו במקומי", כיון שלשון זו משמעה שממנה אותו לשליח על מנת לפרוע חובו, ונמצא שפרע את חובו ביין נסך.

אבל מותר לומר לו "לך ופייס את השוטר במה שתוכל". ואז, אפילו אם יתן לו יין, אינו כשלוחו, ומותר.

סברה הגמרא, שלשון "צא והפס עלי מנת המלך", דינה כלשון "עול תחתי לעוצר", ואם כן קשה, מדוע רב התיר לומר כך?

אמר ליה רב, "עול תחתי לעוצר" קאמרת?!

וכי מקשה אתה לי מלשון "עול תחתי לעוצר"?!

הא לא דמיא אלא להא, "אבל אומר לו, מלטני מן העוצר"!

כלומר, לשון "צא והפס עלי מנת המלך", אינה כ"עול תחתי לעוצר", אלא כ"מלטני מן העוצר".

כיון שהגוי אינו חייב לפרוע למלך יין אלא דמים. ואם כן כשפרע לו יין אינו שליח של היהודי, אלא מדעתו עשה כך.:

מתניתין:

משנתינו תביא אופנים נוספים בהם יש להתיר או לאסור הנאה מדמי יין נסך.

יהודי

המוכר יינו לעובד כוכבים,

ו

פסק

[סיכם עם הגוי מהו מחיר היין]

עד שלא מדד

[קודם שמדד לו את היין]

, דמיו מותרין.

כיון שאין היין נאסר עד שיגע בו הגוי, וכאן הגוי זכה ביין לפני שנגע בו, [או על ידי משיכתו, או על ידי הקדמת מעות, כמו שיבואר בגמרא], ונמצא חייב לישראל דמי יין של היתר.

אך אם

מדד

לגוי את היין

עד שלא פסק

[לפני שסיכמו ביניהם את מחירו]

, דמיו אסורין

בהנאה ליהודי

.

כיון שהגוי אינו סומך דעתו לקנות את היין עד שידע את מחירו, הלכך, כשנגע ביין ועשאו יין נסך עדיין היה יינו של ישראל, וכשבא הגוי לשלם לו אחר כך, הוי דמי יין נסך, ואסורים בהנאה כיין נסך.:

גמרא:

במשנה מבואר, שאם פסק לגוי את דמי היין, ואחר כך מדד לו את היין, דמיו מותרים. כיון שהגוי כבר זכה ביין קודם שהספיק לנסכו, ונמצא שחייב לו דמי יין של היתר.

הגמרא דנה, באיזה קנין זכה הגוי ביין.

אמר אמימר, משיכה בעובד כוכבים, קונה.

כלומר, אם רצה למכור חפץ לגוי, ומשך הגוי את החפץ, קנה, אפילו אם עדיין לא שילם לו את דמיו. וכן לקנות חפץ מגוי, סגי במשיכה, ואין צריך לשלם לו דמיו.

תדע

שכך המנהג אצל הגויים

, דהני פרסאי, משדרי פרדשני להדדי

[מנהג הפרסיים היה לשגר מתנות אחד לשני]

, ולא הדרי בהו

[ואינם חוזרים בהם], ואפילו שעדיין לא נטלו מעות בתמורה, כיון שקנו במשיכה.

רב אשי אמר, לעולם אימא לך משיכה בעובד כוכבים אינה קונה.

אלא רק כשיתן לו מעות קנה.

ו

אין להוכיח ממנהג הפרסיים, כיון ד

האי דלא הדרי בהו,

אינו משום קנין משיכה, אלא משום

דרמות רוחא הוא דנקיטא להו

[נחשב אצלם כגסות הרוח לבטל את המקח אחר משיכה]

.

אמר רב אשי, מנא אמינא לה

[מנין למדתי שמשיכה אינה קונה בגוי]?

מדאמר להו רב להנהו סבויתא

[מוכרי יין]

, כי כייליתו חמרא לעובדי כוכבים, שקלו זוזי מינייהו והדר כיילן להו.

[כאשר אתם מוזגים יין לכלי הגויים, ראשית טלו מהם את התשלום, ואחר כך מזגו את היין לכליהם].

ואי לא נקיטו בהדייהו זוזי, אוזיפונהו, והדר שקילו מינייהו. כי היכי דתיהוי הלואה גבייהו.

[ואם לא הביאו עמהם מעות, הלוו להם, ואחר כך טלו מעות הללו מהם. כדי שהתשלום עבור היין יהיה כהלואה, ולא כדמי היין].

דאי לא עבדיתו הכי, כי קא הוי יין נסך,

ברשותייכו קא הוי. וכי שקילתו, דמי יין נסך קא שקילתו.

[ואם לא תעשו כך, אסור לכם להנות מדמי היין, כיון שהיין הפך להיות יין נסך בעודו שלכם, ונמצא שנהניתם מדמי יין נסך]. עד כאן דברי רב.