Awodah Zarah 53a — Talmud auf Deutsch

ועל כך מביאה הגמרא:

אמר רבי הילל בריה

דרבי וולס: לא נצרכה

משנתנו להשמיענו שישראל אינו מבטל עבודת כוכבים של גוי,

אלא

שהמשנה עוסקת בכגון

שיש לו

לישראל

בה

בעבודת כוכבים

שותפות

עם גוי. וגם בכך אין חידוש שישראל אינו יכול לבטל את חלקו של הגוי, שהרי אפילו את החלק של עצמו הוא אינו יכול לבטל. אלא שלשון המשנה בא לדייק, ולומר כי רק הישראל אינו יכול לבטל, אך הגוי יכול לבטל את חלקו,

וקא משמע לן,

שרק

ישראל הוא דלא מבטל

את חלקו

דעובד כוכבים. אבל עובד כוכבים

את חלק

דנפשיה

של עצמו

מבטל.

והחידוש הוא, שלא נאמר הואיל ואינו יכול לבטל את חלקו של הישראל השותף עמו בעבודה זרה, אינו יכול לבטל אף את החלק של עצמו.

איכא

יש כאלה

דמתני לה,

ששונים את דברי רבי הילל בריה דרבי וולס

אברייתא,

על דברי ברייתא ששנינו בה:

רבי שמעון בן מנסיא אומר: עבודת כוכבים של ישראל, אין לה בטילה עולמית.

והוינן בה:

מאי

פירוש

עולמית?

אמר רבי הילל בריה דרבי וולס: לא נצרכה

להשמיענו שאין לה ביטול,

אלא

כגון

שיש לו לעובד כוכבים בה

בעבודת כוכבים של הישראל

שותפות

, וביטל הגוי את חלקו, והריהו בטל, אבל חלקו של הישראל לא בטל.

וקא משמע לן דישראל אדעתיה דנפשיה פלח,

עובדה על דעת עצמו, ולא על דעת הגוי.

הלכה למעשה: אין חילוק בין שלושת הלשונות של רבי הילל בריה דרבי וולס, ואין הגוי יכול לבטל חלקו של הישראל, אלא רק של עצמו.

מתניתין:

כיצד מבטלה הגוי לעבודת כוכבים?

קטע ראש אזנה

או

ראש חוטמה

או

ראש אצבעה

.

וכן אם

פחסה

, הכה עליה בפטיש עד שנתמעכה צורתה,

אף על פי שלא חיסרה, ביט לה.

אבל אם

רקק

ירק

בפניה

, או

השתין בפניה

, או

גררה

, סחב אותה והשליכה בטיט, או

זרק בה את הצואה

-

הרי זו אינה בטילה,

לפי שאין במעשים אלו משום ביטול, אלא רק ביטוי של כעס זמני, וכשיחזור בו, יעבדנה.

מכרה

הגוי או

משכנה

עבור חובו -

רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל

ויבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו: פחסה אף על פי שלא חיסרה - ביטלה.

ודנה הגמרא:

כי לא חסרה

והיא שלימה -

במאי ביטלה?

אמר רבי זירא

: כגון

שפחסה בפניה

וקלקל צורתה

.

שנינו במשנתנו:

רקק בפניה והשתין בפניה

גררה זרק בה את הצואה - הרי זו אינה בטילה.

ודנה הגמרא:

מנא הני מילי

. מנין שחוזר ועובדה אחרי שמבזה אותה ולכן אינה בטילה?

אמר חזקיה: דאמר קרא

[ישעיה ח] "ועבר בה נקשה ורעב [בא עליו מאורע קשה וסבל הרעבון כי נחסר לחמו - מצודות דוד]

והיה כי ירעב והתקצף

-

וקלל במלכו ובאלוהו

[מקלל את אלילו ומבזהו]

ופנה למעלה

[לבו פונה לשמים] ".

וכתיב בתריה

וכתוב במקרא שלאחריו

"ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה מעוף צוקה ואפלה מנדה".

מבואר,

דאף על גב דקלל מלכו ואלוהיו ופנה למעלה

-, כשנרגע מכעסו, אז:

אל ארץ יביט

מתפייס עמו וחוזר ועובד אותו.

שנינו במשנתנו:

מכרה או משכנה

-

רבי אומר: ביטל, וחכמים אומרים: לא ביטל.

במשנה לא נאמר למי מכרה בעליו הגוי, האם לצורף [סתם לוקחי מתכות הם צורפים ] גוי או לישראל. הגמרא דנה בכך.

בצורף גוי הדעת נוטה לומר שאין המכירה מעשה ביטול, מפני שהגוי המוכרה סובר שהגוי הקונה יעבדנה ולא ישברנה ולא יצרפנה.

ומאידך, כשמוכרה לצורף ישראל ישנה נטייה לומר שהמכירה הוא מעשה של ביטול, מפני שהגוי יודע שהישראל יתיכנה ויצרפנה, ולא יעבדנה.

ואף שהדעת נוטה כן - איננה סברא מוחלטת, ואין הכרח לומר כן, ויתכן דאף אם מכרה לגוי - ביטלה. וכמו כן יתכן שאף אם מכרה לישראל - לא ביטלה. וכמו שיבואר בגמרא.

זעירי אמר רבי יוחנן, ורב ירמיה בר אבא אמר רב

נחלקו בביאור משנתנו.

חד

אחד משניהם

אמר: מחלוקת

שנחלקו רבי וחכמים היא:

בצורף עובד כוכבים

-

אבל בצורף ישראל

-

דברי הכל: ביטל.

וחד

אחד משניהם

אמר: בצורף ישראל מחלוקת

, וכמו שיבואר.

איבעיא להו

: אמורא זה השני, מהי דעתו, האם רצונו לומר:

בצורף ישראל

היא

המחלוקת

רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל,

אבל צורף עובד כוכבים

-

דברי הכל: לא ביטל

-

או דלמא

יתכן שרצונו לומר:

בין בזה

בצורף עובד כוכבים

ובין בזה

בצורף ישראל -

מחלוקת

.

והנפקא מינה, הוא: מה סובר רבי במכרה לצורף גוי, האם סובר לא ביטל או ביטל.

ופשטינן:

תא שמע

מדברי רבי בברייתא.

ד

שנינו ברייתא:

אמר רבי: נראין

מסתברים

דבריי

דברים שלי,

כשמכרה לחבלה

[וכמו שיבואר],

ודברי חבריי

חכמים החולקים עמי - [נראין] ב

שמכרה לעובדה.

וטרם שמסקינן הפשיטות - מבררינן:

מאי

פירוש:

לחבלה, ומאי

פירוש

לעובדה?

אילימא

אם נאמר:

לחבלה

-

לחבלה ממש

שמכרה על מנת שישחיתנה,

ולעובדה

-

לעובדה ממש

שמכרה על מנת שיעבדנה -

אם נאמר כן קשה, בלעובדה

מאי טעמא דמאן דאמר

רבי האומר:

ביטל

, הרי בפירוש התנה עמו שיעבדנה, [ואף אם בסוף לא יעבדנה - מכל מקום] הרי המוכר לא ביטלה מלהיות עבודת כוכבים -

ו

כן קשה: בלחבלה

מאי טעמא דמאן דאמר

חכמים האומרים:

לא ביטל

, הרי המוכר ודאי ביטלה ביודעו [או בחושבו] שהקונה ישחיתנה?

אלא

, האם

לאו

פירוש

לחבלה

-

למי שעתיד לחבלה, ומנו

ומי הוא?

צורף ישראל,

ובכל זאת סוברים חכמים: לא ביטל, משום שהמוכר אומר בלבו: כיון ששוויה מרובה - לא יצרפנה צורף ישראל, וימכרנה לגוי אחר והוא יעבדנה. ורבי חולק וסובר שהגוי יודע שהישראל יצרפנה בכור הצורפים.

ופירוש

לעובדה

-

למי שעתיד לעובדה, ומנו

ומי הוא?

צורף עובד כוכבים,

לכן סוברים חכמים: לא ביטל, ורבי חולק וסובר: ביטל.

והנה, הלשון דברי רבי "נראין דבריי", משמעותם: אכן, אנו חלוקים בהלכה זו גם במכרה לישראל, אבל דבריי יותר מתקבלים על הדעת. וכן מה שאמר "ודברי חבריי", משמעותם: נחלקנו גם במכרה לגוי, ובהלכה זו מתקבלת על הדעת דברי חבריי החכמים -

ושמע מינה: בין בזה

במכרה לצורף ישראל

ובין בזה

בצורף גוי -

מחלוקת

.

ונפשטה האיבעיא.

והנה עתה קשה על האמורא הראשון שאמר שבצורף ישראל דברי הכל ביטל, ואילו מהברייתא משמע שנחלקו גם בצורף ישראל?

ודחינן:

לא

אין זה פירוש הברייתא, אלא

הכי קאמר

כן הם הדברים:

אמר רבי: נראין דבריי לחבריי

ואף לא נחלקו עמי

כשמכרה לחבלה, ומנו

ומי הוא?

צורף ישראל

-

שאף חבריי לא נחלקו עלי

לומר שאינה בטילה -

אלא כשמכרה לעובדה

גוי,

אבל

כשמכרה

לחבלה מודו לי.

ועתה מפרשים "נראין דבריי": מתחילה, דהיינו, שמעולם לא נחלקו עלי. ולא כמו שפירש המקשן "נראין דבריי": אחרי מחלוקתנו מסתברים דבריי יותר.

ודברי רבי באים לברר ב"מה" נחלקו, ולא כמו שסבר המקשן שרבי בא לומר: דברי מי מסתברים יותר.

והלשון בברייתא מדוייק כן: כי ברישא נאמר "ונראין", ובסיפא נאמר "ודברי חבריי", ולא נאמר "ונראין" - משמע שברישא אומר "ונראין דבריי לחבריי" שמעולם לא נחלקו עמי, ובסיפא "ודברי חבריי", כלומר: במה אכן נחלקנו? בלעובדה.

לסיכום: ישנם שתי דעות.

האמורא הראשון סובר: המחלוקת היא בצורף גוי, ואילו בצורף ישראל דברי הכל ביטל.

והאמורא השני סובר: בין בזה ובין בזה מחלוקת.

מיתיבי

הגמרא מביאה ברייתא להקשות על האמורא הראשון הסובר שבלוקח ישראל דברי הכל ביטל. וכן שנינו:

ישראל

הלוקח גרוטאות

חתיכות כסף

מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים

אליל -

אם עד שלא נתן

הישראל

מעות

להגוי המוכר -

משך

אותה [עשה קנין "משיכה", והוא מעשה קנין אף בין ישראל לגוי] -

יחזיר

אותה להמוכר, ואם ירצה יבטלנה הגוי ויחזור הישראל ויקחנה ממנו בקנין חדש.

ומה שהישראל "משך" ממנו הוי קנין בטעות ובטל הקנין, כיון שלא ידע שיש בהן עבודת כוכבים, הילכך אין עליה דין של עבודת כוכבים של ישראל שאינה בטילה.

אבל

אם משנתן

[אחרי שנתן]

מעות משך

-

יוליך

הנאה, כלומר שווי העבודת כוכבים

לים המלח

והדמים אסורים בהנאה. ואינו יכול להחזירה להגוי ולחזור ולקחת ממנו את דמי המכירה.

ולמרות שהמשיכה היתה "קנין בטעות", בכל זאת, כיון שכבר שילם עליה, ועתה מחזירה ולוקח מעותיו - נראה כאילו מוכר אותה להגוי.

ולכאורה, גוי זה המוכר גרוטאותיו לישראל, ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולא ביטלה לפני המכירה -

משמע שברייתא זו סוברת שכאשר מכר לישראל אינה בטילה.

אי אמרת בשלמא: בצורף ישראל מחלוקת

, והחכמים סוברים שאינה בטילה -

הא

ברייתא זו,

מני

משנתו של מי היא?

רבנן היא

-

אלא, אי אמרת בצורף עובד כוכבים מחלוקת אבל בצורף ישראל דברי הכל ביטל, קשה: הא

ברייתא זו

מני

מי שנה אותה? הרי חכמים כמו רבי סוברים שהיא בטילה -

ולמה יוליך הנאה לים המלח, [ולאיזה צורך יחזיר אם לא נתן מעות]?

ומתרצת הגמרא:

שאני

שונה המקרה

התם, דאדעתא דגרוטאות

-

זבין

הגוי מכרה יחד עם גרוטאות בחושבו שהיא גרוטאות,

אדעתא דעובד כוכבים לא זבין

לא ידע שיש שם עבודת כוכבים, ולכן לא ביטלה.

אבל במוכר עבודת כוכבים בלבד לצורף ישראל, סובר האמורא הראשון שלדברי הכל מבטלה מרצונו.

שנינו במשנתנו שרבי סובר שאם הגוי מכר את העבודת כוכבים בין לישראל ובין לגוי [או לדעת חכמים - לפי דעת האמורא הראשון - אם מכר לישראל] - הרי היא בטלה .

ברייתא הבאה באה ללמדנו שדין זה אמור דוקא אם מכרה, אבל כשלא מכרה ממש - אינה בטילה.

תנו רבנן: לוה

הגוי

עליה

כלומר, שמשכנה ודעתו לשלם את הלואתו ולקחתה מיד המלוה ,

או שנפלה עליה מפולת

ואינו חש לפנותה,

או שגנבוה ליסטין

ואינו מחזר אחריה

, או שהניחוה הבעלים והלכו להם למדינת הים

לארץ רחוקה -