Awodah Zarah 41b — Talmud auf Deutsch

וקשה:

אמאי

, למה אסורין?

והא שברים נינהו,

ואף שנעבדו, מכל מקום, הרי יש לפנינו "הוכחה" שהגוי ביטלן?

תרגמה

ביארה

שמואל

: אכן, אם הן סתם שברים, מותרין. ומה שאמרה המשנה שהן אסורין, מדובר

בעומדין על בסיסן,

שהתקינו לשברים הללו "מושב" ו"בסיס", ועצם ישיבתן על בסיס מוכיחה את חשיבותם, אף שהם רק חלק מצלם, ועובדים להם.

ומביאה עתה הגמרא מחלוקת אמוראים בעבודת כוכבים שנשתברה, דהיינו שהגוי עבד לה ולא ביטלה בעצמו, אלא היא נשתברה מאיליה, האם מותרים שבריה היות ונשברה, והם שבורים לפנינו, או לא. וצדדי המחלוקת יבוארו בגמרא.

אתמר: עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה

-

רבי יוחנן אמר אסורה. רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת.

ומבארת הגמרא:

רבי יוחנן אמר אסורה, דהא לא ביטלה,

ואינה בטילה מעצמה.

רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת,

כי

מסתמא, בטולי מבטיל לה,

כי

מימר אמר,

הגוי אומר לנפשו:

איהי נפשה לא אצלה

, היא לא הצילה את עצמה, ואם כן,

לההוא גברא מצלה ליה?!

וכי תציל אותי?! והגמרא מביאה את המשך הוויכוח בין רבי יוחנן וריש לקיש, ותחילה מביאה הוכחות וראיות של רבי יוחנן להוכיח את שיטתו. ובסוף הסוגיא מביא ריש לקיש ראיה לשיטתו.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש

: נאמר בספר שמואל [א ה] בעת שהפלישתים שבו את ארון הקודש ושמוהו בבית דגון אלהי פלישתים, והציגו אותו אצל דגון. ובבוקר הראשון מצאו את דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', ויקחו את דגון וישיבו אותו למקומו. ובבוקר שני ראו

"והנה דגון נופל לפניו ארצה לפני ארון ה', וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן

". והרי הוא עבודת כוכבים שנשתברה מאליה.

וכתיב "על כן, לא ידרכו כוהני דגון וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד, עד היום הזה".

וסבר רבי יוחנן, שלכן לא דרכו, משום שהשברים היו חשובים להם.

ומוכח שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, נשארה בחשיבותה?

ומתרצינן:

אמר לו

ריש לקיש לרבי יוחנן, וכי

משם ראיה?!

הלא אדרבה, הפלישתים לא החשיבו את דגון, אלא רק את המפתן, כיון שלא נפל מעבר למפתן.

התם

, שם היה הסיפור

שמניחין את הדגון, ועובדין את המפתן,

לכן לא ידרכו שם עוד.

דאמרי הכי,

כך אמרו הגויים בטעותם:

שבקיה איסריה

עזבתו שררתו

לדגון, ואתא

, ובאה,

איתיב ליה,

והשררה התיישבה לה

על המפתן

.

איתיביה

, הקשה רבי יוחנן ממשנתנו כנגד ריש לקיש.

דתנן,

המוצא שברי צלמים, הרי אלו מותרין

. ויש לדייק:

הא

אם מצא

שברי עבודת כוכבים

שודאי עבדו להן,

אסורין.

ומשמע שאף אם הם שבורין לפנינו, הרי הם חשובים, ואסורים. וקשה על שיטת ריש לקיש.

ומתרץ ריש לקיש:

לא תימא

אל תדייק מהמשנה: הא

שברי עבודת כוכבים אסורין. אלא אימא, הא צלמים עצמן, אסורין

.

ו

באה המשנה להשמיענו

סתמא כרבי מאיר,

לסתום כדעת רבי מאיר במשנה הקודמת, שכל הצלמים אסורין, ולאו דוקא אלו שיש להם בידן מקל או צפור או כדור. ואף על גב שאוסר רבי מאיר את הצלמים, הוא מודה שיש להתיר את שבריהן.

אך עתה מקשה הגמרא לרבי יוחנן בצורה הפוכה

! ורבי יוחנן

, מה ראיה הביא מהמשנה כנגד ריש לקיש? והרי אדרבה,

מ

דברי

רבי מאיר, נשמע להו לרבנן!

שהרי רבי מאיר וחכמים לא נחלקו אלא בשאלה אם עובדים הגוים את הצלמים או לאו. אבל זה ברור, כי כשם שרבי מאיר האוסר את כל הצלמים, הוא מתיר את שבריהם, כן לחכמים, האוסרים רק את אותם הצלמים שודאי עבדום הגויים, על אף שהם עצמם אסורים, שבריהם מותרים. ומוכח ששברי צלמים הנעבדים מותרים?

וכך מקשה הגמרא:

לאו,

וכי לא

אמר רבי מאיר, צלמים

שלמים

אסורין

, אבל

שברי צלמים מותרין.

אם כן,

לרבנן, עבודת כוכבים נמי,

כלומר, גם צלמים שיש בידם מקל וצפור וכדור, שעובדים אותם, גם נאמר,

היא

, כשהיא שלימה,

אסורה

.

ו

אילו

שבריה מותרין.

הרי שאפשר לדייק ממשנתנו שהשברים אינם חשובים, ואין הגוים עובדים אותם.

ומתרצינן:

הכי השתא!?

איך אפשר להשוות בין צלמים לעבודת כוכבים?!

התם

, הלא אותן צלמים, אף לרבנן, אין וודאות שאכן עבדו אותם, אלא מצד אחד

אימר, עבדום,

אפשר לומר שעבדו אותם, אך מאידך,

אימר לא עבדום. ו

אף אם

תמצי לומר עבדום, אימר

, עדיין יש לומר,

בטלום.

יתכן שהגוים בטלו אותם. כלומר, יש שם "ספק ספיקא" אם השברים אסורים, ולכן מתירה אותם המשנה.

אבל כאן, בשברי

עבודת כוכבים,

שנחלקו בהם רבי יוחנן וריש לקיש, הרי

ודאי עבדוה

, ועתה שאנו מסופקים אם ביטלוה,

מי יימר

מי יאמר לנו

דבטלה?

ואם כן,

הוי ספק

אם אכן בטלוה,

ו

כנגד זה, מה שהיתה אסורה, הוא

ודאי

.

ו

יש לנו כלל ש

אין ספק מוציא מידי ודאי.

והיינו, כיון שהיא היתה מוחזקת בודאות כאסורה, אין להתיר את שבריה על פי "ספק", שמא ביטלוה .

אך חוזרת ומקשה הגמרא:

ו

כי

אין ספק

מוציא מידי ודאי?! 15

וה

א

תניא

שנינו בברייתא:

חבר

, הנאמן על המעשרות,

שמת,

והניח מגורה מלאה פירות,

בלי להודיע אם עישרן,

אפילו

הפירות

הן בני יומן,

הניכרין שהיום נתמרחו,

הרי הן בחזקת מתוקנין.

והמקשן סבר שסומכים על כך שמן הסתם עישרן החבר מיד, לפני מותו. ולכן הקשה:

והא הכא,

כיון שהם כבר היו ממורחין, והיו בבית,

ודאי טבילי,

ודאי שהם טבל, שהרי נגמרה מלאכתן [ושני תנאים יש לחיוב מעשר, האחד, "גמר מלאכה", שהוא פעולת מירוח הכרי, שהוא גמר הפעולות הנעשות בתבואה, והשני, שראו הפירות את פני הבית, דהיינו שנכנסו לבית, וכפי שיבואר להלן], ו

ספק עשרינהו

החבר,

ספק לא עשרינהו. וקאתי

ובא ה

ספק, ומוציא מידי ודאי

שהן טבל.

הרי שספק מוציא מידי ודאי, ואיך תירץ רבי יוחנן שאין ספק מוציא מידי ודאי?

ומתרצינן:

התם,

בפירות אלו,

ודאי וודאי הוא

, שאין כאן ספק אם עישרם,

דודאי עשרינהו

, וכשם שהם היו ודאי טבל, כן הם עתה ודאי מתוקנים.

כ

מו

ד

אמר

רבי חנינא חוזאה. דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה

ודאית היא

על חבר, שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו.

שהואיל והפירות שלו הן, ועליו מוטל החיוב, הוא חושש מלהכשיל בהם בני אדם, וודאי שעישרן. ואין להביא משם ראיה ש"ספק" מוציא מידי ודאי, כיון שאינו ספק אלא "ודאי".

ואיבעית אימא

, הטעם שהפירות מותרין אינו מפני שהחבר "ודאי" עישר אותם, אלא אף אם איננו ודאי, מותרין, כי

ספק וספק הוא.

כלומר, כשם שספק אם עישרן אם לאו, כן הם בספק אם היו מעולם פירות של טבל.

כי [

אפשר דעביד

]

כדרבי אושעיא.

אין תבואה ופירות חייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, אלא בשני תנאים: האחד, שנגמרה מלאכתן בשדה, והוא הקרוי "מירוח", כגון, זריית התבואה ברוח לאחר הדישה כדי להפריד ממנה ה"מוץ", או החלקת הערימה ["הכרי"] של התבואה. והשני, "ראיית פני הבית".

אם נגמרה מלאכתם אך לא הוכנסו לבית, אז אסור לאכלן מהם אכילת "קבע", מדרבנן, ומותר לאכול אכילת "עראי" [ומותר גם להאכילם לבהמה, לפי שכל אכילת בהמה היא בגדר אכילת עראי].

ההכנסה לבית הקובעת את חיוב המעשר, היא רק כאשר הוכנסו הפירות דרך הפתח כשהן ממורחין, שאז הם נעשים טבל מן התורה, וחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה.

אך אם הכניס את התבואה כשהיא עדיין ב"מוץ שלה", לפני המירוח, ומירחה בבית, או שהכניסה לבית בצורה עקיפה, שלא דרך הפתח, הרי אפילו נתמרחה התבואה, היא אינה טבל מן התורה.

חבר זה שמת והניח תבואה ממורחת בבית, יתכן שהכניס את התבואה לביתו לפני שמירחה, ואין זה "ודאי" שמירחה בשדה, לכן פירות אלו הם "ספק" אם מעולם נתחייבו במעשר מן התורה. ואף שהם חייבים במעשרות מדרבנן - האמינוהו חכמים מטעם היותו חבר, על סמך הספק, שיתכן שעישרם.

ועל "ספק" חיובם במעשרות - בא "ספק" תיקונם שעישרם.

דאמר

רב אושעיא:

מערים אדם

יכול לעשות בערמה להיפטר ממעשרות

על תבואתו, ו

איך עושה?

מכניסה

לביתו

במוץ שלה

, ואף שהערמה הזו לא תתיר לו לאכול מהם אכילת קבע אלא "עראי", מכל מקום, מרוויח מערמתו זו

כדי שתהא בהמתו אוכלת,

שכל אכילת בהמה היא אכילת עראי, והותרה,

ו

באופן זה

פטורה

התבואה

מן המעשר

.

ומתורץ, שאין להביא ראיה מברייתא זו ש"ספק מוציא מידי ודאי", אם משום שהוא "ודאי וודאי", אם משום שהוא "ספק וספק".

והגמרא ממשיכה להוכיח שספק מוציא מידי ודאי.

ו

הכי

אין ספק מוציא מידי ודאי?!

ו

הא

תניא

הרי שנינו בברייתא:

אשה היולדת, טמאה טומאת לידה, שבוע ללידת זכר ושבועיים לנקבה. ואחריהם יש לה "ימי טוהר", שהדם היוצא ממנה מן המקור נחשב דם טהור, במשך שלושים ושלשה ימים לזכר, וששים וששה ימים.