Awodah Zarah 30a — Talmud auf Deutsch

ואי

אם

משום

שחוששין אנו שמא

איחלופי,

יחליפו הגוי ביין מבושל משלו, הרי שאין לחשוש לכך.

מ

כיון דאיכא

שישנו

חותם אחד, לא טרח ומזייף,

הגוי אינו טורח לפתוח את סתימת החבית, להוציא משם את היין המבושל, ולתת יין מבושל אחר במקומו, ולזייף חותם אחר כדי לסגור ולחתום את החבית בדיוק כמו שעשה הישראלי, כיון שהחלפת יין מבושל, אינה מצדיקה טירחה מרובה כל כך!

תנו רבנן: יין מבושל, ואלונתית

[משקה של רפואה]

של עובדי כוכבים

-

אסורין,

כיון שבתחילתן היו יין. אולם

אלונתית כברייתא,

שלקחה הגוי מיד ישראלי כאשר כבר היתה עשויה כמשקה אלונתית, וכבר עירבו את האלונתית ביין, ומעולם לא היתה אצל הגוי בתורת יין -

מותרת.

ואיזו היא אלונתית?

-

כדתניא

ל

גבי שבת: עושין אנומלין

משקה,

ואין עושין אלונתית

רפואה.

ואיזו היא אנומלין, ואיזו היא אלונתית?

אנומלין

הוא משקה העשוי מ

יין, ודבש, ופלפלין,

והרי הוא כשאר המשקיןם המותרים בשבת.

אלונתית

היא רפואה העשויה מ

יין ישן, ומים צלולין

[שנשאבו, ועומדים בכלי יום או יומים עד שכל החומרים המעורבים בתוך המים השאובין כגון עפר וכדומה - שוקעין],

ואפרסמון

-

דעבדי

תרופה זו עשויה

לבי מסותא

, לאלו היוצאים מבית המרחץ.

אסרו חכמים לשתות משקה שהיה מגולה, משום שיש לחשוש שמא שתה ממנו נחש, והטיל בו את ארסו. ולפיכך, סכנה לשתות מאותו המשקה.

ומבארת הגמרא להלן, אלו משקאות נאסרו משום כך, ובאלו משקאות אין לחשוש לשתית הנחש, ולא נאסרו משום כך.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו,

אמרו שניהם:

יין מזוג

שמזגו ועירבו אותו במים [כאשר שני שלישים ממנו מים, ואחד יין ] -

אין בו

איסור

משום גילוי.

אם מניחו מגולה, אין איסור בשתייתו, כיון שאין לחשוש שמא נחש שתה ממנו.

וכמו כן

יין מבושל, אין בו משום

איסור

ניסוך,

כיון שאין הגוים מנסכין יין מבושל.

איבעיא להו,

נסתפקו:

יין מבושל,

כאשר נשאר מגולה, האם

יש בו

איסור

משום גילוי, או אין בו

איסור

משום גילוי?

ומביאה הגמרא ראיה -

תא שמע: העיד רבי יעקב בר אידי על יין מבושל שאין

נחש שותה ממנו, ולפיכך אין

בו

איסור

משום גילוי.

רבי ינאי בר ישמעאל חלש

, חש שלא בטוב.

על לגביה,

נכנסו אצלו

רבי ישמעאל בן זירוד ורבנן, לשיולי ביה,

לשואלו בשלומו.

יתבי, וקא מבעיא להו,

כאשר ישבו אצלו, הסתפקו בשאלה:

האם

יין מבושל, יש בו

איסור להשאירו מגולה

משום גילוי, או אין בו משום גילוי?

אמר להו רבי ישמעאל בן זירוד

לחכמים:

הכי

כך

אמר רבי שמעון בן לקיש משום גברא רבה,

בשם אדם גדול,

ומנו,

ומיהו אותו אדם גדול -

רבי חייא

. וכך אמר:

יין

מבושל, אין בו משום גילוי!

אמרו ליה

חכמים: האם

נסמוך

על דבר זה ונתיר לשתות יין מבושל שנשאר מגולה?

מחוי להו

הראה להם

רבי ינאי בר ישמעאל

בתנועת יד:

עלי ועל צוארי

אפשר לסמוך על כך!

ומביאה הגמרא עוד בענין יין מבושל [לגבי ניסוך]:

שמואל ו

גוי ששמו

אבלט, הוו יתבי

יושבים היו יחד.

אייתו לקמייהו

הביאו לפניהם

חמרא מבשלא

יין מבושל. ו

משכיה לידיה,

משך אבלט הגוי את ידו מן היין, ולא נגע בו, כדי שלא לאוסרו על שמואל.

אמר לו שמואל

לאבלט: אינך צריך להימנע ממגע עם היין, שהרי

אמרו: יין מבושל, אין בו משום יין נסך.

ומשום כך, אינך אוסרו במגעך. ולמידים אנו מכך, שיין מבושל שנגע בו הגוי, מותר אף בשתיה!

ומביאה הגמרא עוד מעשה:

אמתיה

שפחתו

דרבי חייא, איגלויי לה ההוא חמרא מבשלא

, אירע שנתגלה אצלה יין מבושל, ונסתפקה אם מותר לשתותו.

אתיא לקמיה

באה לפני

דרבי חייא,

ושאלה אותו מה לעשות עם יין מגולה זה.

אמר לה

רבי חייא:

הרי אמרו

חכמים,

יין מבושל, אין בו משום גילוי.

שמעיה

שמשו

דרב אדא בר אהבה, איגלי ליה חמרא מזיגא,

נתגלה אצלו יין מזוג [מעורב עם מים].

אמר לו

רב אדא בר אהבה: היין מותר בשתיה, שהרי

אמרו: יין מזוג, אין בו משום גילוי!

אמר רב פפא

: דין זה שיין מזוג אין בו משום גילוי,

לא אמרן

, לא אמרנוהו

אלא

כאשר

דמזיג טובא,

מעורבים בו הרבה מים.

אבל,

אם היין

מזיג ולא מזיג,

מעורב רק במעט מים,

שתי,

שותה הנחש ממנו. ולפיכך הוא אסור בשתיה אם נשאר מגולה.

שואלת הגמרא:

ומזיג ולא מזיג, מי שתי,

וכי הנחש שותה ממנו?

והא רבה בר רב הונא הוה קאזיל בארבא,

היה מהלך בספינה,

והוה נקיט חמרא בהדיה

, והיה עמו יין,

וחזייה לההוא חיויא,

ראה נחש

דצרי ואתי

, זוחל לעברם מתוך המים.

אמר ליה

רבה בר רב הונא

לשמעיה

לשמשו,

סמי עיניה דדין

[סמא את עיניו של הנחש]. כלומר, הראה לנחש דבר הדוחה אותו, ומתוך כך יסתלק.

שקיל קלי מיא

, נטל מעט מים,

שדא ביה

, הטיל לתוך היין,

וסר

הנחש

לאחוריה

, והלך מהם.

ואם כן, מוכח שהנחש אינו שותה מן היין אפילו שמזוג הוא במעט מים?

ודוחה הגמרא ראיה זו:

אחייא,

עבור יין חי שאינו מזוג כלל,

מסר נפשיה

, מוסר הנחש נפשו למות, ובא ושותה ממנו לעיני כל, אף שמסתכן בכך שיהרגוהו.

אמזיגא

, עבור יין מזוג,

לא מסר נפשיה,

אינו מוסר נפשו למות.

ולכן, כאשר רבה בר רב הונא החזיק בידיו יין חי, קרב אליו הנחש, אף שיכולים היו להורגו. ואילו כאשר מזגו השמש במעט מים, סר לאחוריו.

ואמנם, כאשר אין איש רואה, שותה הנחש אף מיין מזוג. ומשום כך, יין מזוג שנתגלה - אסור.

אך שואלת הגמרא:

ו

כי

אמזיגא

, עבור יין מזוג,

לא מסר נפשיה

לא מוסר הנחש את נפשו?

והא,

והרי

רבי ינאי הוה

היה במקום הנקרא

'בי עכבורי', ואמרי ליה

ויש אומרים כי

בר הדיא הוה

, הוא זה שהיה

ב'בי עכבורי'.

הוו יתבי

, היו יושבים שם,

והוו קא שתו חמרא מזיגא,

היו שותים יין מזוג.

פש להו חמרא בכובא

, נשאר להם יין בכלי,

וצרונהי בפרונקא,

וסתמו את הכלי על ידי קשירת חתיכה של בגד בפיו.

וחזיא לההוא חיויא

, וראו נחש,

דשקיל מיא ורמא בכובא,

לקח מים ומילא בכלי שבו היה היין,

עד דמלא בכובא וסליק חמרא,

עד שנתמלא הכלי ועלה על גדותיו,

עילויה פרונקא,

עלה היין מעל לסתימת הבגד ששמו בראש הכלי,

ושתי,

שתה הנחש ממנו!

ומוכח, שאפילו על יין המזוג במים, מוסר הנחש את נפשו, שהרי עשה זאת לעיני כל היושבים שם!

אמרי,

אמרו ליישב כך:

דמזיג איהו

, יין שהנחש עצמו מוזגו, וכמו שהיה במעשה שלפנינו,

שתי,

שותה הנחש ממנו, ואף מוסר נפשו עליו.

אולם יין

דמזיגי אחריני,

שמזוג על ידי אחרים,

לא שתי,

אינו שותה ממנו.

אמר רב אשי, ואיתימא

ויש אומרים כי אמר זאת

רב משרשיא: פירוקא לסכנתא?!

האם מתרצת הגמרא תירוצים מעין אלו על מנת לסתור את הראיות לכך שאכן נחש שותה מיין מזוג, ומתוך כך אנו רוצים להתיר יין שסכנה לשתותו?!

אלא ודאי כל יין שנתגלה, אסור לשתות. שיש לחשוש שמא הנחש שתה ממנו, וסכנה היא.

אמר רבא: הלכתא

-

יין מזוג, יש בו משום גילוי.

ויש בו משום יין נסך.

יין מבושל

-

אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך.

שמעיה

השמש

דרב חלקיה בר טובי, איגליא ההוא קיסתא דמיא,

היו לו מים שהיו נתונים בכלי מידה הנקראת "קיסתא", ונתגלתה הקיסתא,

והוה ניים גבה

, והיה ישן לידה.

אתא לגביה

בא לשאול מה דין המים לפני

דרב חלקיה בר טובי. אמר לו: הרי אמרו

שאין לחשוש שמא נחש שתה ממים שהיה אדם ישן לידם כיון ש

אימת

האדם ה

ישן עליהן.

ומתוך שמפחד מן האדם, אינו מוסר נפשו עבור מים אלו.

והני מילי

דבר זה שמפחדים הם מן האדם הישן ליד המים, אמור רק

ביממא

ביום.

אבל בליליא

, בלילה -

לא.

אז הם אינם מפחדים ממנו.

דוחה זאת הגמרא:

ולא היא,

אין הדברים כך. אלא

לא שנא ביממא ולא שנא בליליא

אין הבדל, ובין ביום ובין בלילה -

"אימת ישן עליהם" לא אמרינן!

אין אומרים שאימת הישן עליהם, אלא הם עשויין לשתות ממים אלו, ולפיכך יש לאוסרם.

רב לא שתי,

לא היה שותה

מבי ארמאה

בביתם של הגוים. והטעם,

אמר

רב:

לא זהירי

לא זהירים הגוים

ב

ענין זה של

גילוי.

ולפיכך, יש לחשוש שהמשקין שבביתם נגועים בארס הנחשים.

ו

מבי ארמלתא,

בביתה של אלמנה ישראלית,

שתי

היה שותה, אף שאשה אינה בקיאה בהלכות, ואינה יודעת מעצמה שיש לכסות מים. ואם כן, היאך היה שותה? -

אמר

בטעם הדבר,

סירכא דגברא

, מנהגי בעלה,

נקיטא

נוקטת ושומרת היא אותם. לפיכך יש לומר שאכן מקפידה היא שלא לגלות משקין.

שמואל, לא שתי מיא

שותה מים

מבי ארמלתא

בבית אלמנה.

אמר

שמואל את טעם הדבר:

לית לה אימתא דגברא

, כיון שאלמנה היא, אינה יראה מאיש,

ולא מיכסיא מיא

ואינה מכסה את המים.

אבל מבי ארמאה

בביתם של גוים,

שתי.

כן היה שמואל שותה. וטעמו:

נהי דאגילויא לא קפדי,

אמנם על איסור הגילוי מחשש שמא יבוא נחש, אינם מקפידים, אולם,

אמנקרותא,

על נקיון המשקה -

מיהא קפדי,

מקפידים הם, ולכן הם דואגים שיהיה מכוסה, כדי שלא תיפול לתוכו פסולת.

איכא דאמרי,

יש הגורסים כך:

רב

-

לא שתי מיא מבי ארמאה

בבית הגוי.

אבל מבי ארמלתא

בבית אלמנה,

שתי,

היה שותה.

שמואל

-

לא שתי מיא

לא היה שותה מים,

לא מבי ארמאה

לא בבית הגוי,

ולא מבי ארמלתא

בבית אלמנה.

אמר רבי יהושע בן לוי: שלש

מיני

יינות הן, ואין בהן משום

איסור

גילוי,

שאין הנחש שותה מהם.

ואלו הן: חד, מר, מתוק.

ומבארת הגמרא מהם יינות אלו:

א.

חד,

הוא

טילא חריפא דמצרי זיקי.

מין יין חזק וחריף מאוד, ומחמת חוזקו, מבקע את הנאד בו הוא נמצא! וכיון שחריף, ואין טעמו טוב ומתוק, אלא כחומץ הוא, אין הנחש שותה ממנו.

ב.

מר

, הוא

ירנקא.

שטעמו רע ומר.

ג.

מתוק

, הוא

חוליא.

ונעשה מתוק מאוד, כיון שעמדו הענבים בשמש במשך זמן רב והבשילו מאוד. ואין טעם היין משובח.

ולפי הסבר זה בדברי רבי יהושע בן לוי, מדובר ביינות גרועים. ומחמת גריעותם ופחיתותם, אין הנחש טועם מהם.

אולם

רב חמא, מתני

מפרש את שמות היינות שהזכיר רבי יהושע בן לוי

לעילויא,

כיינות מעולים ומשובחים.

וזהו פירושם:

א.

חד

הוא יין חריף מחמת שעירב

חמר

[יין]

ופלפלין

וסממנים, המחריפים אותו.

ב.

מר

הוא יין בעל טעם מר מחמת

אפסינתין

[לענה] ששמין בו.

ג.

מתוק

הוא

מי בארג,

והוא משקה משובח. ["בארג" בלשון פרס, משובח]

וכל אלו, יינות משובחים הם, ואין הנחש שותה מהם.

אמר רבי שמעון בן לקיש

: יין

ששמו "קרינא", אין בו משום

איסור

גילוי.

שואלת הגמרא:

מאי,

מהו יין זה שנרקא

"ק רי נא"?

אמר רבי אבהו:

חמרא חליא

יין מתוק,

דאתי מעסיא

, הבא ממקום ששמו עסיא.

אמר רבא: ובמקומו,

באותו מקום שרגילים לשתות,

יש בו משום

איסור

גילוי. מאי טעמא

כיון שבאותו מקום,

חמר מדינה הוא.

והנחשים באותו מקום רגילים לטעמו. ולכן אסור בגילוי.

אמר רבא: האי חמרא

יין

דאקרים,

שהחמיץ [ולא נהיה חומץ ממש],

עד תלתא יומי,

שלשה ימים מיום שהחל להתקלקל,

יש בו משום

איסור

גילוי.

ו

כן יש בו איסור

משום יין נסך.