Awodah Zarah 28a — Talmud auf Deutsch

ואיכא דאמרי

, יש אומרים,

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

כך:

כל

מכה של חלל

, הנמצאת בתוך חלל הגוף,

אין מתרפאין מהן.

אבל מכה חיצונית שאינה בתוך חלל הגוף, מתרפאין מהם.

שואלת הגמרא:

מאי בינייהו,

מה הנפקא מינה למעשה בין שתי לשונות אלו בדבריו של רבי יוחנן, והרי בשתיהן מדובר באותו ענין, כי כל מכה של חלל מחללים עליה את השבת?

איכא בינייהו

מכה שהיא ב

גב היד, וגב הרגל.

דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: גב היד, וגב הרגל, הרי הן כ

דין

מכה של חלל, ומחללין עליהן את השבת!

ובזה חלוקות השיטות. לפי האופן הראשון בדברי רבי יוחנן, אין מתרפאין מהם. לפי שעל מכה זו מחללין את השבת.

אולם לפי האופן השני בדברי רבי יוחנן, מתרפאין מהם. משום שכל הדמיון בין מכה בגב הרגל או היד למכה של חלל, הוא רק לענין שבת, אך לגבי רפואה מן הגוי, אין להימנע. הואיל והמכה היא חיצונית, ואם יזיק הגוי בטיפולו, יבחינו בכך מיד, ויתנו שם סם ורפואה כדי להעביר את הנזק הנעשה על ידי קלקול הגוי.

וכיון שהוזכרו דיני רפואת מכה בשבת, מביאה הגמרא עוד הלכות מאותו ענין:

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כל מכה

שהיא קשה ומסוכנת עד כדי

שצריכה אומד

אם יחיה או לא -

מחללין עליה את השבת

על מנת לטפל בו.

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן

:

והאי אישתא צמירתא

[מיחוש חום גבוה החולף בגוף]

כמכה של חלל דמי,

ומחללין עליה את השבת.

וכעת דנה הגמרא:

מהיכן,

מאיזה מקום מתחיל חלל הגוף, לענין שנדון

מכה

באותו מקום, כמכה

של חלל?

פירש רבי אמי

: כאשר המיחוש הוא

מן השפה

[השפתיים]

ולפנים,

לעבר חלל הגוף.

בעי

נסתפק

רבי אליעזר

: החש כאב ב

ככי,

חניכיים

ושיני

, שיניים,

מאי,

מה דין מיחוש זה?

האם

כיון דאקושי נינהו,

השיניים והחניכיים קשים הם,

כמכה דבראי

חיצונית

דמו,

ולא כאברים פנימיים.

או דלמא, כיון דגואי קיימי

, כיון שנמצאים הם מן השפה ולפנים,

כמכה של חלל דמו?

אמר אביי: תא שמע

יש להוכיח מהמבואר במשנה, דתנן:

החושש בשיניו

בשבת -

לא יגמע בהן את החומץ

, שהוא תרופה לכאבי שיניים. וחכמים אסרו ליטול תרופה בשבת [היכן שאין סכנה] גזירה משום שחיקת סממנים.

ומדייקת הגמרא: רק כאשר

חושש

בשיניו,

הוא,

במקרה זה נאמר

דלא

יגמע את החומץ.

הא

, אבל אם

כאיב ליה טובא

, כאבו חזק,

שפיר דמי

מותר לו לגמוע. ומוכח שאף חולי זה של מחושי שיניים, מחללין עליו את השבת.

ודוחה הגמרא: אין להוכיח כן, כי

דלמא תנא היכא דכאיב ליה טובא,

יתכן שאפילו במקום שהכאב מרובה,

"חושש" נמי קרי ליה.

אף לזה קורא התנא "חושש". ואם כן, אין להוכיח שכאב מרובה שונה ממיחוש גרידא, ובשניהם יתכן שאסור.

ומביאה הגמרא ראיה נוספת:

תא שמע

-

רבי יוחנן חש בצפדינא,

חולי הקיים בשיניים.

אזל לגבה דההיא מטרוניתא,

הלך אצל גויה נכבדת, מומחית ברפואות,

עבדה חמשא

, עשתה לו רפואה שיקחנה ביום חמישי,

ומעלי שבתא

, בערב שבת.

אמר לה

רבי יוחנן: אם אזדקק לרפואה זו אף בשבת,

למחר, מאי?

מה אעשה, הרי איני יכול לבוא אצלך, לפי שצריך אני לדרוש בפני התלמידים!?

אמרה ליה

אותה אשה:

לא צריכת

. אינך צריך עוד לתרופה זו בשבת.

אמר לה:

אי צריכנא,

אם בכל אופן אצטרך,

מאי,

מה אעשה?

אמרה

האשה:

אשתבע לי דלא מגלית

. הישבע לי שאינך מגלה מהי התרופה, ואומר לך.

אישתבע לה,

נשבע לה רבי יוחנן, בלשון זו

"לאלהא ישראל לא מגלינא"

[כלומר, לאלהי ישראל לא אגלה].

גלייה ליה,

גילתה לו מהי התרופה שיטול.

למחר,

בשבת,

נפק

יצא רבי יוחנן,

דרשה בפירקא,

אמר בדרשתו לפני כל, את הרפואה שגילתה לו הגויה.

ותמוה:

והא,

והרי

אישתבע לה,

נשבע לה רבי יוחנן שלא יגלה!?

ומתרצת הגמרא: הוא לא נשבע שלא יגלה לציבור, כי לשון שבועתו היה

"לאלהא דישראל לא מגלינא",

ונמצא שרק על כך שלא יגלה לאלהי ישראל הוא נשבע.

אבל לעמיה,

לעמו

ישראל, מגלינא

, אני כן אגלה!

אך עדיין קשה:

והאיכא

הרי יש כאן ענין של

חילול השם

, שהרי היא סבורה שהוא נשבע שלא יגלה כלל, ועתה היא נוכחת שהוא גילה!

ומתרצת הגמרא:

דגלי לה מעיקרא.

כבר בשעה שגילתה לו את סוד הרפואה, אמר לה: דעי לך שלא נשבעתי שלא אגלה כלל, שהרי לא אמרתי "באלהי ישראל לא מגלינא" שלשון זו, משמעה שבועה בה' שלא אגלה כלל. אלא אמרתי "לאלהי ישראל לא מגלינא". ומשמעות לשון זו היא רק שלא אגלה לה'. אך לא נשבעתי בשמו שלא אגלה כלל. וממילא, אין זו שבועה שלא אגלה כלל.

וממעשה זה של רבי יוחנן מוכיחה הגמרא, ופושטת את הספק דלעיל:

אלמא

, מוכח, שחולי השיניים

כמכה של חלל, דמיא.

ומשום כך רצה להשתמש רבי יוחנן ברפואה זו בשבת.

ודוחה הגמרא:

אמר רב נחמן בר יצחק, שאני

שונה

צפדינא

[חולי השיניים שלקה בו רבי יוחנן], שאותו מותר לרפאות בשבת

הואיל ו

חולי זה

מתחיל בפה וגומר בבני מעיים.

ומשום כך מותר לרפאותו בשבת. אבל סתם מיחוש שאינו אלא בשיניים - אסור.

ומבררת הגמרא:

מאי סימניה,

מהם הסימנים שעל ידם נדע כי הכאב נובע מחולי זה? -

רמי מידי בי ככי,

נותן משהו לתוך פיו בין החניכיים,

ומייתי דמא מבי דרי,

ויוצא דם מבין שורות השיניים.

ממאי הוי

, ממה נהיה חולי זה?

משלשה דברים:

א.

מקרירי קרירי דחיטי.

מאכל של חיטין שאוכל אותו באחד מימי החורף הקרים, כאשר המאכל קר מאוד.

ב.

ו

כן

מחמימי חמימי דשערי,

מאכל חם מאוד של שעורין.

ג.

ומשיורי כסא דהרסנא.

מאכילת שיירי דג מטוגן בשומן היוצא ממנו ובקמח.

לעיל מובא שעשתה הגויה רפואה לרבי יוחנן שלקה בחולי זה.

מאי עבדא ליה,

מה תרופה עשתה לו?

אמר רב אחא בריה דרבא: מי שאור,

מים ששרו בהם שאור,

ושמן זית, ומלח.

ומר בר רב אשי אמר: משחא דאווזא

, שומן אווז שנימוח בחום, וסכה אותו האשה על שיניו של רבי יוחנן מבחוץ,

בגדפא דאווזא,

על ידי אחד מכנפי האווז.

אמר אביי: אנא עבדי כולהו,

אני עשיתי את כל הרפואות הללו,

ולא איתסאי

, ולא נרפאתי מחולי זה,

עד דאמר לי ההוא טייעא

עד שאמר לי אותו ישמעאלי:

אייתי קשייתא דזיתא

, הבא גרעיני זיתים

דלא מלו תילתא,

שעדיין לא הגיע גידולם לכדי שליש מגידול הפרי,

וקלנהו אמרא חדתא,

וקלה אותם על גבי מכוש חדש,

ודביק ביה דדרי,

ולאחר מכן, הדבק את הגרעינים הקלויים על שורות השיניים, מבפנים.

עבדי הכי, ואיתסאי,

עשיתי כך, והתרפאתי.

ודנה הגמרא:

ורבי יוחנן, היכי עביד הכי,

איך עשה כן ונתרפא מן הגויה?

והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל מכה שמחללין עליה את השבת, אין מתרפאין מהן.

והרי מכה זו מחללין עליה את השבת, כפי ששנינו לעיל. ואם כן, איך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?

מיישבת הגמרא: רבי יוחנן

אדם חשוב

הוא, ולכן -

שאני.

דינו שונה, שמותר לו להתרפאות מהם, לפי שהגויים היו יראים להורגו.

שואלת הגמרא:

והא

והרי

רבי אבהו,

שאף הוא

אדם חשוב הוה, ורמא ליה יעקב מינאה

, והניח לו יעקב המין

סמא אשקיה,

סם על שוקו כדי לרפאותו,

ואי לא

, ואם לא

רבי אמי ורבי אסי, דלחכוהו לשקיה,

שלקקו ומצצו את שוקו כדי להסיר ממנו את הסם המזיק שהניח לו המין שם כדי להרעילו,

פסקיה לשקיה,

היו צריכים לכרות את שוקו!

ואם כן, רואים אנו כי אפילו מאדם חשוב אינם יראים, ועשויים להזיקו ולהורגו, ואיך נתרפא רבי יוחנן מן הגויה?

ומתרצת הגמרא: הרופאה הגויה

דרבי יוחנן, רופא מומחה הוה

, היתה. ומשום כך אין לחשוש שמא תזיקנו, וכפי שמבואר בגמרא לעיל [כז א], שאם היה הרופא מומחה לרבים, מותר להתרפאות אצלו, כיון שאינו רוצה לקלקל את שמו הטוב.

אך עדיין קשה: הרי הרופא המין

דרבי אבהו, נמי

גם הוא

רופא מומחה הוה

היה. ובכל זאת, אף שדרך הרופאים המומחים לשמור על שמם הטוב, מכל מקום אין הדבר מונע אותם מלהזיק לישראל?

ומתרצת הגמרא:

שאני

שונה הוא הרופא שטיפל ב

רבי אבהו,

לפי שמין היה,

דמוקמי ביה מיני בנפשייהו,

מקיימים המינים בעצמם את דברי הכתוב [שופטים טז ל]

"תמות נפשי עם פלשתים".

ומוכנים אף להרע לעצמם, ובלבד שירעו לחכמי ישראל!

וממשיכה הגמרא לדון בעניני חליים ורפואות בשבת:

אמר שמואל: האי פדעתא

, פציעה ממכת חרב,

סכנתא

סכנה

היא,

ומחללין עליה את השבת.

מאי אסותא למיפסק דמא, מהי הרפואה המועילה להפסיק את הדם?

הרפואה היא כך:

א. על מנת להפסיק את זרימת הדם, יש להשקותו

תחלי בחלא

שחליים בחומץ,

ב. על מנת

לאסוקי,

להעלות בשר ולהחיות את מקום המכה, יש ליטול

גרדא דיבלא,

שורשים שגירד מן העשב ששמו 'יבלא',

וגירדא דאסנא,

וכן שורשים שגירד משיח הסנה. ולעשות מהם תחבושת, ולהניחם על המכה.

או,

שיניח שם

ניקרא מקילקלתא,

תולעים שהתרנגולין מנקרים מן האשפה.

אמר רב ספרא: האי עינבתא,

אותן האבעבועות הדומות לענב,

פרוונקא דמלאכא דמותא היא,

שליחיו של מלאך המות הם. כלומר, מסוכנות הן, ועלולות להמית.

מאי אסותא,

מהי רפואתם של אבעבועות אלו?

לקחת צמח הנקרא

"טיגנא",

לשוחקו, ולערבו

בדובשא

[בדבש].

או כרפסא

כרפס מעורב

בטילייא,

מין יין שהוא חזק מאוד.

אדהכי והכי

בינתיים, כאשר עדיין לא הספיק להשיג ולהכין רפואות אלו. מה יעשה עם האבעבועות המסוכנות הללו?

ליתי

יביא

עינבתא בת מינא,

ענב מאותו המין הדומה לאבעבועות, שאם היתה אבעבועה גדולה, יביא ענב גדול כמותה, ואם היתה אבעבועה קטנה, יביא ענב קטן כמותה.

וניגנדר עילוי,

יגלגל את הענב על האבעבועה.

חיורתי לחיורתי,

ענב לבן יתן לאבעבועה לבנה,

ואוכמתי לאוכמתי,

ענב שחור לאבעבועה שחורה.

אמר רבא: האי סימא

, התנפחות של מורסה,

פרוונקא דאשתא היא.

סימן של חולי החמה [קדחת] הוא.

מאי אסותא,

מהי רפואתה של מורסה זו?

למחייה שיתין איתקוטלי,

יכה ששים פעם באצבעו על מקום הנפיחות,

ו

לאחר מכן

ליקרעיה שתי וערב,

יחתוך את הנפיחות לארכה ולרוחבה.

והני מילי

דבר זה יעשה רק היכן

דלא חיור רישיה

שראשה של הנפיחות עדיין אינו לבן, ואין המוגלה עומדת לצאת. ועל כן האפשרות היחידה לרפואת הדבר, היא בדרך זו.

אבל,

אם

חיור רישיה

, ראשה של הנפיחות לבן -

לית לן בה.

אין צורך לעסוק יותר ברפואת הדבר, משום שריכוז המוגלה הלבנה בראש הנפיחות, מורה על ריפויה העצמי.