Awodah Zarah 25b — Talmud auf Deutsch

אלא

, במשנתנו מדובר שאסור להתייחד

בתלתא,

עם שלשה גוים.

אולם שוב יש לשאול: הרי

דכוותה

, צורת יחוד כזו,

גבי ישראל בפרוצים,

עם יהודים פרוצים,

מי שרי,

האם מותר!?

[ומוכיחה הגמרא שאסור אף לשלשה יהודים פרוצים להתייחד עם אשה].

והתנן: אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים

כשרים

.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו

שמותרת להתייחד עמם,

אלא

כאשר היחוד נעשה

ב

אנשים

כשרים.

אבל בפרוצים, אפילו עשרה נמי

גם

לא

מותר.

וכמו

מעשה היה

עם זונה אחת,

והוציאוה עשרה

אנשים פרוצים

במטה

של מת אל מחוץ לעיר ועשוה כאילו מתה, ומלוים אותה לקבורה. וכאשר יצאו - חטאו עמה! ומוכח, כי אף עם יהודים פרוצים אסורה ביחוד. וודאי שאסורה ביחוד עם הגוים, שכולם בגדר פרוצים וחשודים.

ומתרצת הגמרא: דין משנתנו

לא צריכא,

אינו נצרך אלא כדי לאסור יחוד אשה עם גוי אף

ב

אופן ש

אשתו

של הגוי

עמו.

ואילו עם ישראל, מותר לאדם להתייחד עם אשה אחרת כאשר אשתו עמו, משום ש

עובד כוכבים, אין

נוכחותה של

אשתו משמרתו

מלזנות. אבל

ישראל

-

אשתו

משמרתו!

שואלת הגמרא: מדוע צריך את הטעם שעובדי כוכבים פרוצים ומשום כך אסור להתייחד עמם,

ותיפוק ליה

נלמד שאסור להתייחד עמם

משום

שחשודים הם על

שפיכות דמים,

כפי שמבואר במשנה?

ומתרצת הגמרא:

אמר רבי ירמיה

-

באשה חשובה עסקינן

[מדובר].

חשובה היא בין שאר אנשים בכך שמקורבת למלכות, ואף נחשבת היא בין הנשים, לפי שיפה היא.

ד

משום חשיבותה וקרבתה למלכות -

מירתתי מינה.

מפחדים הם להרגה. ולכן אין סכנה בכך שתתייחד עמם,

אך כיון שיפה היא, עדיין ישנו חשש שמא תתפתה האישה, ותזנה עמם. ומשום כך אסורה ביחוד.

רב אידי אמר

: כל

אשה,

אף אם אינה חשובה ואף אם אינה יפה -

כלי זיינה

[כלי מלחמתה]

עליה,

ואינה בסכנה. לפי כיון שאשה היא, אין הגוי הורגה, אלא בא עליה. וכיון שבא עליה - אינו הורגה.

ומשום כך, הטעם היחיד לאסור עליה להתיחד עם הגוי, הוא משום חשש עריות!

ודנה הגמרא:

מאי בינייהו

מה הנפקא מינה בין תירוציהם של רבי ירמיה ורב אידי.

ומתרצת:

איכא בינייהו,

ישנה נפקא מינה בין טעמיהם. והיא:

אשה החשובה בין אנשים,

כלומר מיוחסת וקרובה למלכות,

ושאינה חשובה בין הנשים,

שאינה יפה.

וכך הוא החילוק בין דעות האמוראים: לדעת רבי ירמיה הסובר שאיסור היחוד הנאמר במשנה, הוא רק באשה הקרובה למלכות ואין חשש לחייה, אך יפה היא ויש לחשוש שמא תתפתה,

\- הרי שבאשה חשובה, אך אינה יפה - אין כל חשש, כיון שמחמת חשיבותה - לא יהרגוה. ומאידך גם לא יחטאו בה, כיון שכעורה היא.

ולכן, אשה זו מותרת להתייחד עם הגוי!

אולם לדעת רב אידי לא משמע שישנו חילוק בין אשה יפה לכעורה. כיון שכל אשה - כלי זיינה עליה, ולא מחלק רב אידי בין יפה לכעורה. ועל כל אשה באשר היא, חוששין לזנות!

ומוכיחה הגמרא:

תניא כוותיה

כמו

ד

רב

אידי בר אבין: האשה, אף על פי שהשלום עמה,

תמיד שלום לה ואין כל חשש לחייה, שהרי כלי זיינה עליה,

בכל אופן,

לא תתייחד עמהן

עם הגוים.

מפני

-

שחשודין על העריות!

שנינו במשנתנו: ו

לא יתייחד אדם עמהן,

עם הגוים מחשש שפיכות דמים.

תנו רבנן

: ישראל

ש

הלך ו

נזדמן

לו עובד כוכבים בדרך, טופלו לימינו.

יעשה שיהא העובד כוכבים הולך לימינו, על מנת שאם ירצה הגוי להורגו, יוכל למונעו על ידי שיאחזנו ביד ימינו.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר

: אם היה הגוי חגור

בסייף,

בצד שמאלו [לפי שדרך הסייף, להיות אחוז בשמאלו של המחזיק בה].

טופלו

הישראלי ומעמידו

ל

צד

ימינו.

כדי שאם ישלח הגוי ידו לסייף, יכול הישראלי לאחוז בה ביד ימינו.

ואם היה הגוי חמוש

במקל

-

טופלו לשמאלו.

ואז, כאשר ירים הגוי את יד ימינו שהיא האוחזת במקל, יחזיק בה מיד הישראלי ביד ימינו.

היו שניהם

הישראלי והגוי

עולין במעלה

ההר בדרכם,

או

שהיו

יורדין בירידה,

ינהג הישראלי כך:

לא יהא ישראל למטה

.

ועובד כוכבים למעלה

לפניו.

אלא

יהיה ה

ישראל למעלה, ו

אילו ה

עובד כוכבים

יהיה

למטה.

ו

אף אם הולכים הם במישור,

אל ישוח

הישראלי

לפניו

לפני הגוי,

שמא ירוץ

ירוצץ

את גולגלתו.

ואם נפגשו הגוי והישראלי בדרך ו

שאלו

העובד כוכבים את ישראל:

להיכן

אתה

הולך?

\- לא יאמר לו בדיוק להיכן הוא הולך, אלא

ירחיב

ויאריך

לו

הישראל

את הדרך.

כגון, אם צריך הוא לילך פרסה, יאמר לו: שתי פרסאות אני הולך. כדי שימתין הגוי מלהכותו עד אמצע הדרך, ואז כאשר יגיעו למקום ששם צריך הישראלי לילך - יפרוש מן הגוי וינצל.

ודבר זה,

כדרך שעשה יעקב אבינו לעשו הרשע.

דכתיב

[כאשר נפגש יעקב עם עשו - בראשית לג יד]: "אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים

עד אשר אבא אל אדוני שעירה".

ו

בהמשך

כתיב

[בראשית לג טז - יז]: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה

ויעקב נסע סכותה. "

רואים אנו, כי אף שאמר יעקב לעשו "אבא אל אדני שעירה" שהיא מקום רחוק, לא הלך אלא עד סוכות. וכל זאת כדי שלא ילחם בו עשו בתחילת הדרך, אלא ימתין. ואילו יעקב יפרוש ממנו כבר בסוכות.

ומספרת הגמרא עוד בענין זה:

מעשה בתלמידי רבי עקיבא שהיו הולכים לכזיב. פגעו

פגשו בהן בתלמידי רבי עקיבא

ליסטים.

אמרו להן

הליסטים:

לאן אתם הולכים? אמרו להן

תלמידי רבי עקיבא: הולכים אנו

לעכו.

כיון שהגיעו

תלמידי רבי עקיבא ואותם ליסטים שהלכו עמם

לכזיב

שקרובה היא יותר מעכו,

פירשו

תלמידי רבי עקיבא ופנו לכזיב.

אמרו להן

הליסטים:

תלמידי מי אתם?

אמרו להן: תלמידי רבי עקיבא

אנחנו.

אמרו להן

הליסטים:

אשרי רבי עקיבא ותלמידיו שלא פגע בהן אדם רע מעולם.

כיון שנוהגים הם בחכמה ומערימים על הליסטים, ומשום כך לא פוגעים בהם.