Awodah Zarah 22a — Talmud auf Deutsch

ומתרצינן: הסברא שאריס

אריסותא

עביד,

לרבי שמעון בן אלעזר לית ליה.

אינו סובר כן, ולכן הוא לא התיר להשכיר לכותי.

ומקשינן:

אלא

אם כן, להשכיר ל

עובד כוכבים, מאי טעמא מותר?

הלא יעשה בה מלאכה בשבת, ויאמרו שהפועלים הם שלוחים של הישראל. ובמה שונה כותי מגוי?

ומתרצינן: לגוי מותר להשכיר, כיון

דאמרינן ליה

"אל תעשה מלאכה בשבת",

וציית,

הוא שומע בקולנו, ואינו עושה מלאכה -

ואילו,

כותי

-

לא ציית.

אינו שומע בקולנו, ועושה מלאכה בחולו של מועד,

דאמר,

הוא חושב לעצמו:

אנא גמירנא טפי מינך

, אני למדתי יותר ממך, והנני יודע שמותר לעבוד עבודות השדה בחולו של מועד. כי הכותים אינם מודים לדרשת חכמים לאסור מלאכה בחול המועד.

ומקשינן:

אי הכי,

אם הדבר כן, שהכותי עובר על איסור,

מאי איריא

, למה דיבר רבי שמעון בן אלעזר והסביר שסיבת האיסור להשכיר שדה לכותי הוא

מפני שנקראת על שמו

, והיא סיבה קלה יחסית, רק מפני חשד?

תיפוק ליה,

היה יכול למצוא סיבה חמורה,

משום

שישראל המשכיר מכשילו באיסור, ועובר על "

לפני עור לא תתן מכשול

"!?

בשלמא בגוי, לא שייך במקרה דידן "לפני עור", היות ולא הוזהר על מלאכת שבת. אבל הכותי, גר הוא, ומצווה על המצוות כישראל?

ומתרצינן:

"חדא ועוד", קאמר

. רבי שמעון בן גמליאל אמר את שתי הסיבות לאסור להשכיר לכותי,

חדא

, טעם אחד

משום לפני עור

.

ועוד,

מפני שנקראת על שמו.

ועתה הגמרא דנה בישראל וגוי שותפים שקיבלו שדה באריסות, האם מותרים הם לחלק את העבודה ביניהם באופן שהישראל יעבוד יום מימי החול תמורת עבודת הגוי בשבת. באיזה אופן מותר, ובאיזה אסור מפני שהגוי עובד בשבת ב"שליחותו" של הישראל.

ומספרת הגמרא עובדה שאירעה, ב

הנהו מוריקאי

, אותם גננים זורעי גנות כרכום,

דעובד כוכבים נקיט בשבתא,

לקח לחלקו לעשות את עבודת האריסות [חרישה זריעה וקצירה] בשבת,

וישראל

עשה את עבודת הגינה

בחד בשבתא,

ביום ראשון.

אתו לקמיה דרבא

. באו לפני רבא, לשאול האם מותר לעשות כן.

שרא להו

. התיר להם רבא.

איתיביה רבינא לרבא

מברייתא ששנינו בה:

ישראל ועובד כוכבים שקיבלו שדה

להיות אריסים בה

בשותפות

, והוטלה העבודה על שניהם,

לא יאמר ישראל לעובד כוכבים: טול חלקך

בשעת קצירה או בשעת בצירה, כנגד עמלך

בשבת, ואני

אקח חלקי תמורת עבודתי

בחול.

לפי שבכל יום מוטלת העבודה על שניהם, נמצא שהגוי עושה שליחות הישראל על חצי יום השבת.

ואם התנו מתחילה

תנאי זה, "טול חלקך בשבת ואני אקח חלקי בחול" קודם שהוטלה עליהם העבודה, דהיינו קודם שקיבלו את השדה באריסות בשותפות,

מותר

. מפני שלא הוטלה העבודה על הישראל בשבת, ולכן כל הרווחים של יום השבת שייכים לגוי, ואין הגוי עושה שליחותו של הישראל.

וממשיכה ומבארת הברייתא אופן אחר, שאסור לעשותו, כשלא התנו כך בתחילת קבלת השותפות, אלא שקיבלו סתם, והגוי עשה בשבת [בלי צווי של הישראל] והישראל עשה כנגדו ביום חול,

ו

לבסוף,

אם באו לחשבון,

חישבו ביניהם כמה ימים עבד הישראל וכמה הגוי, ולפי חשבון זה הם מתחלקים בתבואת השדה,

אסור

לישראל ליקח על חשבון יומו שעשה תמורת השבת. מפני שעתה הוא מגלה דעתו שהגוי עבד בשבת תמורת הישראל, והיה הגוי שלוחו לעבוד עבורו בשבת.

ומברייתא זו הקשה רבינא לרבא על שהתיר ל"מוריקאי" להתחלק בדמיהן, יום חול תמורת שבת?

איכסיף

, נתבייש רבא מקושיה זו, מפני שחשב שטעה בפסק הלכה.

לסוף איגלאי מילתא

, נודע הדבר, שאכן פסק רבא כהלכה, משום

דהתנו מעיקרא הוו

. ה"מוריקאי" התנו ביניהם טרם קבלתם את העבודה, שהגוי מקבל עליו לעבוד במשך כל יום השבת, והישראל לעבוד את כל יום ראשון, ובאופן זה התירה הברייתא.

רב גביהה מבי כתיל אמר

: לא כך היה מעשה. אלא

הנהו

הגננים הללו

שתילי דערלה הוה

קיבלו שדה בשותפות לנטוע בה אילנות, ולקבל בשכר זאת מחצית מהפירות עבור שניהם.

עובד כוכבים אכיל שני דערלה.

והיינו, נטע הנכרי את האילנות והתעסק לבדו בגידולן במשך כל שלש שנות הערלה, ולקח לעצמו את כל חלק הפירות שצמחו במשך שלש השנים הללו,

וישראל

עשה את עבודות השדה במשך שלשת השנים הבאות, ואכל הישראל לבדו את הפירות של

שני דהיתירא,

של השנים הבאות שאחרי שנות הערלה.

אתו לקמיה דרבא

, לשאול אם עשו כדין, ואם לא נאסרו הפירות מצד חליפי ערלה,

שרא להו,

והתיר להם לעשות כן, מפני שאין כאן שום צד לאסור. כי הישראל לא עבר שום עבירה על אף שהגוי עבד את עבודתו בשלש השנים הראשונות בשליחות הישראל, שהרי אף לישראל עצמו מותר לעבוד ולגדל אילנות של ערלה. וכן אין לאסור מפני שנמצא כי הישראל אוכל פירות שנים אחרות תמורת פירות הערלה שאכל הגוי [וערלה הרי אסורה בהנאה], כי כך הוא משפט השותפים, שכל אחד מקבל את פירות השנה שעובד בה, ואין זו חלוקה של פירות תמורת פירות.

ומקשה הגמרא על רב גביהה מבי כתיל: איך סיפר שהיה המעשה לגבי ערלה?

והא אותביה רבינא לרבא

, הרי רבינא הרי הקשה עליו מברייתא שנשנתה לגבי הלכות שבת, ואם היה המעשה בפירות ערלה, מה הקשה רבינא לרבא מברייתא העוסקת בהלכות שבת, על התירו של רבא לגבי ערלה? וכי מה ענין שבת, שאסור לישראל לומר לגוי לעשות עבודת השדה בשליחותו של הישראל, לערלה, שמותר אף לישראל עצמו לעבוד בשדה בשנות ערלה? ומתרצת הגמרא: רב גביהה מבי כתיל סובר שרבינא לא הקשה על רבא, אלא להיפך,

לסיועי סייעיה

הביא את הברייתא, להוכיח צדקת פסקו של רבא לגבי ערלה, כי מתוך שהתירה הברייתא לגבי שבת אם התנו מתחלה, משמע, שבמקום אשר הגוי אינו עושה בשליחותו של הישראל, מותר, על אף שבסופו של דבר נהנה הישראל מן השותפות הזאת. ואם כן, גם בערלה מותר, היות והגוי אינו עושה בשליחותו של הישראל.

ומקשינן:

והא איכסיף

רבא נתבייש, ואם כדבריך, למה נתבייש רבא, והרי אדרבה, רבינא הביא לו ראיה!?

ומתרצינן: רב גביהה סובר:

לא היו דברים מעולם!

רבא לא נתבייש, ולא כלום.

ועתה הגמרא חוזרת להלכות שבת.

איבעיא להו,

הסתפקו בני הישיבה:

סתמא,

אם לא התנו ביניהם מתחלה, ועשו עבודתם סתם, הגוי בשבת והישראל ביום חול, ועתה באים להתחלק בתבואות השדה שוה בשוה, ואינם מתחשבים יום תמורת יום, והישראל אינו אומר לו "טול חלקך בשבת ואני בחול"

\-

מאי?

האם הותר באופן זה, היות ולא נדברו ביניהם שבת תמורת חול, ואינם מחשבים שבת תמורת חול או אסור.

תא שמע

, הגמרא פושטת מהדין האמצעי של הברייתא, שנאמר בה:

אם התנו מתחילה

-

מותר,

ויש לדייק: דוקא באופן זה שהישראל לא קיבל עליו מעולם את יום השבת, מותר.

הא סתמא,

שלא התנו במפורש -

אסור

.

ודחינן: מברייתא זו אי אפשר לפשוט, כי

אימא סיפא,

מה שנאמר בסיפא:

אם באו לחשבון,

ואמר לו הישראל "קח תבואה תמורת עבודתך בשבת",

אסור

.

ויש לדייק:

הא סתמא

, שלא באו לחשבון אף בשעת חלוקה, ומתחשבים שוה בשוה -

מותר.

אלא, מהא

מברייתא זו,

ליכא למשמע מינה

.

אין אפשרות לפשוט, לא מהרישא לאיסור, ולא מהסיפא להיתר, ואין אנו יודעים אם התנא ששנה את הברייתא דייק בלשונו ברישא, או בסיפא. ולא נפשטה האיבעיא.

הדרן עלך לפני אידיהן

--- title: "חברותא - עבודה זרה — פרק שני - אין מעמידין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02363.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - אין מעמידין

Оригинал главы פרק שני - אין מעמידין

הקדמה לפרק "אין מעמידין"

תיקנו חכמים להרחיק מן הגוים וממעשיהם, בשלשה אופנים:

א. להימנע ממשא ומתן ועשיית מלאכה עבורם, כאשר יש חשש שמא הדבר יסייע לצורך עבודה זרה, או לצורך איסורים אחרים. [רובו של ענין זה נשנה בפרק הקודם, ומקצתו בתחילת פרקנו].

ב. להימנע ולהתרחק מכל דבר של גוים העשוי לשמש לעבודה זרה [כגון החשש ליין נסך ולסתם יינם של גוים, וכדומה].

ג. להרחיק ולאסור כל דבר העשוי להביא לידי קירבה עימהם וחיתון עם בנותיהם. ועניני הרחקה אלו, מתבארים בפרק שלפנינו.

המאירי בתחילת פרקנו, מחלק את עניני הפרק ואת חיובי ההרחקות הללו, לכמה נושאים, כפי סדרם בפרק:

א. החיוב להרחיק מן הגוים עצמם, ולהימנע ממעשים משותפים עמם העלולים להביא לידי איסור [כגון יחוד בנותינו ובהמתינו עמהם], או לידי סכנה [כגון יחוד עמהם, המביא לידי סכנת שפיכות דמים, או ריפוי על ידם, וכדומה]. וענין זה, הוא מעין המשך והשלמה לנושאים שנידונו בפרק הקודם.

ב. דברים של גוים האסורים לנו בהנאה לחלוטין בלא אפשרות להכשירם [כגון יינם של גוים, ושאר מאכלים אסורים]

ג. דברי הגוים האסורין בהנאה, אך יש אפשרות להכשירן ולתקנם [כגון כלי היין, הלכותיהם והכשרתם].

ד. הלכות מאכלים שנעשו על ידי גוים המותרים בהנאה אך אסורין באכילה, הן מטעם גזירת "בישולי גוים" [וגזירות נוספות], והן מטעמי חשש כשרות המאכלים. וכן מאכלים שנעשו על ידי גוים, אך נקיים מן החששות הללו.

מתניתין:

אין מעמידין בהמה בפונדקאות אכסניות של עובדי כוכבים, מפני שהעובדי כוכבים חשודין על הרביעה.

ויש לחשוש שמא ירבע העובד כוכבים את בהמתו של הישראל. והגויים, אסורים הם ברביעת בהמה. וכיון שנאסרו בני נח ברביעת בהמה, נמצא שיהודי המניח בהמה ברשות גוי, עובר על "לפני עיור לא תתן מכשול"!

ו

כן

לא תתייחד אשה עמהן

עם הגויים,

מפני שחשודין

הגויים

על העריות!

וכן

לא יתייחד אדם

זכר

עמהן, מפני שחשודין על שפיכות דמים!