Awodah Zarah 19b — Talmud auf Deutsch

עוד נאמר שם "והיה כעץ שתול

על פלגי מים

" - הגמרא דורשת את לשון הרבים, ללמדנו שתלמודו יתחלק על חלקים רבים, כפלגי מים -

אמר רב תנחום בר חנילאי: לעולם ישלש אדם

את

שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, ושליש בתלמוד

.

ומקשינן: איך יכול לעשות כן,

מי ידע איניש כמה חיי,

האם אדם יודע כמה שנים יחיה?

ומתרצינן:

כי אמרינן

הכוונה במאמר זה, הוא:

ליומי

, שיחלק את ימיו, שני ימי מקרא, שני ימי משנה, ושני ימי תלמוד, וכן בכל שבוע ושבוע .

עוד נאמר שם "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו". ודרשינן:

אמר רבא: אם פריו יתן בעתו

שתורתו עושה פירות, כלומר: מקיים מה שלומד - אז "

ועלהו לא יבול

וכל אשר יעשה יצליח" -

ואם לאו

שאינו מקיים את לימודו -

על הלומד ועל המלמד, עליהם הכתוב אומר

בהמשך "

לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר ידפנו רוח".

ודרשינן "רשעים" על הרב ועל התלמיד .

[הגמרא דורשת עוד דרשה על הפסוק "אשר פריו יתן בעתו, שבא ללמדנו שיש "עת" שהתלמיד נותן "פריו". ומתחיל להורות הוראה בישראל.]

אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: מאי

מהו הביאור בהא

דכתיב

[משלי ז]: כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה". [פשט הכתוב הוא על אשה זונה] ודרשינן:

"כי רבים חללים הפילה", זה תלמיד שלא הגיע להוראה

שלא מלאו ימיו [כמו שיבואר] -

ומורה

. ונדרש "הפילה" מלשון "נפל" שנולד לפני זמנו, וכיון שמורה טרם מלאו ימיו - "רבים חלליו" והם הוראותיו המוטעות -

"ועצומים כל הרוגיה", זה תלמיד שהגיע להוראה

-

ואינה מורה.

ונדרש "עצומים" שעוצם ומחריש ומתאפק מלהורות, ו"הורג" את בני דורו, המחכים להוראותיו.

ומבררינן:

ועד כמה

ועד מתי מותר לו לעצום ולהתאפק, כלומר: מתי אכן ראוי להוראה -

עד ארבעים שנין

שנה, משנולד. ועד אז אין דעתו מיושבת עליו.

ומקשינן:

והא רבא

[

רבה

]

אורי

הורה הוראה בטרם הגיעו לשנתו הארבעים? שהרי כל ימי חייו בעולם הזה היו רק ארבעים שנה! ומתרצינן:

התם בשוין

לרבא הותר להורות כי לא היה בעירו [ברבינו חננאל: בדורו] מי שגדול ממנו, אלא שכולם היו שוין לו.

נאמר שם "אשר פריו יתן בעתו

ועלהו לא יבול

". ודרשינן "עלה" של הלומד תורה דהיינו הדבר הקל שבאילן, "לא יבול" לא ילך לאיבוד, ויש לה חשיבות בפני עצמה.

ומה היא אותה "עלה"?

אמר רב אחא בר אדא אמר רב. ואמרי לה

ויש מי שמסר שמועה זו

אמר רב אחא בר אבא אמר רב המנונא אמר רב

: [

מנין

]

שאפילו שיחת חולין של תלמיד חכמים צריכה תלמוד

להתלמד ממנו לדבר בלשונו הנקיה, המעשרת והמרפא -

שנאמר "ועלהו לא יבול".

עוד נאמר שם "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול

וכל אשר יעשה יצליח".

אמר רבי יהושע בן לוי: דבר זה כתוב בתורה ושנוי

[כפול]

בנביאים ומשולש בכתובים

. ומה הוא הדבר:

כל העוסק בתורה

-

נכסיו

[גירסת הגר"א:

דרכיו

]

מצליחין לו.

כתוב בתורה, דכתיב

[דברים כט] "

ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם

-

למען תשכילו את כל אשר תעש ון".

שנוי בנביאים. דכתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו

-

כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל".

משולש בכתובים. דכתיב "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול

-

וכל אשר יעשה יצליח".

הגמרא מספרת סיפור .

מכריז רבי אלכסנדרי "מאן בעי חיי! מאן בעי חיי

"! מי רוצה לחיות!

כנוף ואתו כולי עלמא לגביה

התאספו כל העולם, כלומר: הרבה אנשים, אליו, בחושבם שיש לו "סם" החיים,

ואמרי ליה

ואמרו לו "

הב לן חיי"!

תן לנו סם החיים!

אמר להו

להם מקרא זה [תהילים לד]

"מי

האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה"!

שמא יאמר אדם "נצרתי לשוני מרע ושפתי מדבר מרמה

-

אלך ואתגרה בשינה

" -

תלמוד לומר

המשך המקרא "

סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"!

ו

מהו אותו טוב?

אין טוב, אלא "תורה", שנאמר

[משלי ד] "

כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

שנינו במשנתינו:

הגיע לכיפה מקום שמעמידין בה עבודת כוכבים

-

אסור.

המשנה דנה בעצם איסור הבנייה. ואילו הגמרא דנה בדיעבד אם בנה - האם שכרו מותר.

אמר רבי אלעזר אמר רבי יוחנן: אם בנה

-

שכרו מותר.

המקשן סבר שרבי יוחנן מדבר באם בנה את הכיפה, לכן מקשה, שהכיפה היא רק "משמשי עבודת כוכבים" - והיות שעדיין לא עבדו לה - דבר פשוט הוא שעדיין לא נאסרה.

כלומר: יש חילוק בין עבודה זרה [פסל] עצמה, לבין תשמישיה -

בעבודה זרה עצמה, נחלקו תנאים מתי נאסרה באיסור הנאה ממנה, אם מיד כשנעשתה מעשה ידי אדם, או רק אחרי שעבדו לה - אבל במשמשיה, כל התנאים מודים שאינה נאסרת עד שישתמשו בה לצורך אלילים.

ומקשינן:

פשיטא?

הכיפה ודומיהן

משמשי עבודת כוכבים הן

-

ומשמשי עבודת כוכבים, בין ל

דעת

רבי ישמעאל ובין ל

דעת

רבי עקיבא

שנחלקו באלילים עצמם מתי נאסרים, אבל במשמשיה, כולי עלמא מודים ש

אינן אסורין עד שיעבדו

כלומר: עד שישתמשו בהן.

וקשה, מה חידש לנו רבי יוחנן?

ומתרצינן:

אמר רבי ירמיה

: אכן במשמשיה

לא נצרכה

לא הוצרך להשמיענו,

אלא לעבודת כוכבים עצמה

שהישראל יצר את הפסל בשביל הגוי בשכר באיסור - משמיענו רבי יוחנן ששכרו מותר.

עתה, מקשים איפכא, למה באמת שכרו מותר?

הניחא

היתר זה ניחא

למאן דאמר: עבודת כוכבים של ישראל

שעשה ישראל לצורכו, לצורך מכירה לגוי -

אסורה מיד, ו

אילו עבודה זרה

של עובד כוכבים

גוי, אינה אסורה בהנאה

עד שתעבד

-

מובן, למה התיר רבי יוחנן את שכרו, כי פסל זה נעשה לצורך הגוי, ודינו כעבודה זרה של גוי -

אלא

קשה,

למאן דאמר

שגם פסל

של עובד כוכבים

-

אסורה

בהנאה

מיד, מאי איכא למימר?

מה יש לומר, ולמה היתר רבי יוחנן את שכרו?

אלא אמר רבה בר עולא

, אף שעבודה זרה של גוי אסורה בהנאה מיד, מכל מקום בבנית כיפה התיר רבי יוחנן את שכרו -

לא נצרכה

החידוש הוא

אלא למכוש

מכת קורנס

אחרון

. כלומר:

עבודת כוכבים

הפסל

מאן קא גרים לה

מי גורם לה להיקרא עבודת כוכבים? -

גמר מלאכה,

כי בלעדיו איננה גמורה.

ואימת הויא

מתי הוא

גמר מלאכה?

במכוש אחרון

. יוצא שדמי השכירות עד למכוש האחרון אינו דמי שכירות של עכבודת כוכבים.

והשכר של

מכוש אחרון

אינו נחשב, כי

לית ביה שוה פרוטה

, ולא נאסר בהנאה .

נחלקו תנאים בענין שכירות . אומן המקבל על עצמו מלאכה בשכר -

יש מי שסובר "אין לשכירות אלא לבסוף" דהיינו שבגמר המלאכה קונה את "כל" השכר, בבת אחת והשכר אינו מתחלק לחלקים.

ויש מי שסובר "ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף", דהיינו שכל מעט מעט שעושה, קונה את שכרו, מעט מעט.

ויש למחלוקת זו כמה השלכות בכמה דינים.

והנה, רבי יוחנן שאמר ששכרו מותר -

אלמא

מוכח,

קסבר

שהנו סובר "

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף",

לכן אמר שדמי שכירותו שהצטברו עד למכוש אחרון אינם דמי עבודה זרה.

ואילו היה סובר "אין לשכירות אלא לבסוף", נמצא שכל דמי שכירותו המשתלמים לו בגמר עבודתו הינם "דמי עבודה זרה" - ואסורים בהנאה.

מתניתין:

המשנה ממשיכה להורות דברים האסורים למכור לגוי.

ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים

, כגון:

קטלאות ונזמים וטבעות.

רבי אליעזר אומר: בשכר

[גירסת הב"ח:

שכרן

]

מותר

.

וכן אסור למכור לגוים קרקע והטעם יבואר בגמרא, ובאה המשנה להשמיענו, שלא בלבד שאסור למכור לגוים גוף הקרקע, אלא אף אסור למכור אילנות ותבואה וכדומה כשהם מחוברים בקרקע.

אין מוכרין להם במחובר לקרקע

-

אבל מוכר הוא משיקצץ

אחרי שנקצצו .

רבי יהודה אומר: מוכר הוא

במחובר - ומתנה עם הגוי

על מנת לקוץ.

גמרא:

הגמרא מבארת הטעם שאסור למכור לגוים קרקע ומחובר לקרקע.

מנהני מילי,

מנין נלמד איסור זה?