Awodah Zarah 18b — Talmud auf Deutsch

אמר ליה

השומר:

ומי יימר דהכי איכא?

מי אומר לי שהאמת אתך, שאם אומר תפלה זו, אנצל?

אמר ליה

רבי מאיר:

השתא חזית,

עתה אראה לך!

הוו

היו שם

הנהו כלבי דהוו קא אכלי אינשי

כלבים אוכלי אדם,

שקל קלא

, רבי מאיר לקח רגב עפר

שדא בהו

וזרק בהם כדי להרגיזם.

הוו קאתו למיכליה

כשבאו

לאוכלו

-

אמר

רבי מאיר:

אלהא דמאיר, ענני!

וניצול.

והשומר נענה לרבי מאיר,

שבקוה

שיחרר אותה

ויהבה ליה

ונתן אותה לרבי מאיר

.

לסוף

-

אשתמע מילתא בי מלכא,

נודע הדבר בבית המלך, שהשומר שיחרר את בתו של רבי חנינא בן תרדיון.

אתיוה

הביאוהו את השומר,

אסקוה לזקיפה,

העלוהו לגרדום לתלותו.

אמר

השומר:

אלהא דמאיר, ענני! אחתוה

הורידוהו מן הגרדום, מפני שלא יכלו לתלותו.

אמרו ליה

התליינים לשומר:

מאי האי?

מהו לחש זה, ומה הסיבה שאין אנו מצליחים לתלות אותך?

אמר להו

השומר:

הכי הוה מעשה

, כלומר, סיפר להם את מה שאירע לו עם רבי מאיר.

הרומאים רצו לתפוס את רבי מאיר.

אתו, חקקו לדמותיה דרבי מאיר

ציירו את דמותו

אפיתחיה דרומי

על שערי העיר רומי,

אמרי

, הכריזו:

כל דחזי לפרצופא הדין,

כל מי שרואהו לדמות זו -

לייתיה

יביאוהו לשלטון.

יומא חדא

יום אחד,

חזיוהי

ראה אותו רומאי אחד,

רהט אבתריה

, רץ אחריו לתופסו.

רהט מקמייהו,

ברח רבי מאיר מפניהם.

על

נכנס

לבי זונות,

לבית הזונות, שבודאי לא יחפשו אותו במקום כזה.

איכא דאמרי

יש מי שמסר שמועה זו כך:

בשולי עובדי כוכבים חזא,

ראה גוים מבשלים תבשיל.

טמש בהא,

טבל אחת מאצבעותיו,

ומתק בהא

, מצץ את השניה.

איכא דאמרי: אתא אליהו

הגיעו אליהו

אדמי להו

והתחפש

כזונה, כרכתיה

המחבקת אותו.

אמרי

הרומאים:

חס ושלום! אי רבי מאיר הוה,

אם זה שרדפנו אחריו הוא רבי מאיר,

לא הוה עביד הכי,

לא היה עושה כן, ליכנס לבית הזונות או לאכול בשולי עכו"ם או להתחבק עם זונה. ועזבוהו.

וכיון שרבי מאיר לא רצה להסתמך על נסים -

קם ערק

, ברח לו מארץ ישראל.

אתא

הגיע

לבבל

ושם האיר אור תורתו.

איכא דאמרי, מהאי מעשה

. זו היא הסיבה שברח לבבל.

ואיכא דאמרי,

ברח לבבל

מ

פני

מעשה ד

אשתו

ברוריא

[כמבואר ברש"י].

שנינו במשנה על איצטדאות של גויים. הגמרא דנה אם מותר ללכת לשם.

תנו רבנן

: ישראל

ההולך לאיצטדינין,

מקום מלחמות שוורים,

ולכרקום,

מצור שעשו הרומאים על עיר שכבשוה, ועשו שם שחוק וליצנות, והשתמשו באכזריות עם בני העיר הכבושה,

וראה שם את הנחשים

מכשפים

ואת החברין

לוחשי נחשים, וכל מיני ליצנים:

בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין

-

הרי זה מושב לצים. ועליהם

על מי שהולכים לשם -

הכתוב אומר

[תהלים מ] "

אשרי האיש... ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו".

ומכך שהכתוב מסמיך את אושרו של מי שלא ישב במושב לצים למי שחפצו בתורת ה',

הא למדת,

יש ללמוד

, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

ורמינהו

, הגמרא מביאה ברייתא אחרת הסותרת, שמשמע ממנה שמותר לילך למקומות אלו:

דתניא, [

הולכים

]

לאיצטדינין

-

מותר

ללכת.

מפני שצווח

כשרואה שיגיחו שם את ישראל הרי הוא צועק ומתחנן להם,

ומציל

אותו.

ולכרקום מותר

לילך,

מפני ישוב המדינה

, מבקש מהרשעים שיצילו את הישראלים הכבושים בעיר מצור מהתעללות אכזרית.

ובלבד שלא יתחשב עמהם

שלא ישתתף עם הכובשים בעשיית המצור,

ואם נתחשב עמהם

אם חייב להשתתף עמהם,

אסור.

ומקשינן:

קשיא איצטדינין אאיצטדינין.

ברייתא אחת אוסרת איצטדינין והשניה מתירה?

קשיא כרקום אכרקום.

בשלמא כרקום אכרקום לא קשיא

, ובקל אפשר לתרצם:

כאן,

הברייתא האוסרת, מדברת

במתחשב עמהן,

לכן אסור.

וכאן,

הברייתא המתירה, מדברת

בשאין מתחשב עמהן

.

אלא

הסתירה של

איצטדינין אאיצטדינין, קשיא.

ומתרצינן:

תנאי היא.

אין כאן סתירה, כי הם שתי דעות של שני תנאים.

דתניא,

הגמרא מביאה ברייתא שלישית שבה נחלקו תנאים בדין הליכה לאיצטדינין:

תנא קמא אומר:

אין הולכין לאיצטדינין מפני מושב לצים

[גירסת הב"ח:

מפני שהן שופכי דמים

]

. ורבי נתן

-

מתיר, מפני שני דברים. אחד, מפני שצווח ומציל

כנ"ל.

ו

עוד טעם

אחד, מפני ש

אפילו אם לא יוכל להציל, על כל פנים

מעיד עדות אשה להשיאה

, שלא תישאר אשתו עגונה כל ימיה.

ומיושבת סתירת הברייתות.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין זה.

תנו רבנן: אין הולכין לטרטיאות ולקרקסיאות

[בתי ליצנות שהיו שייכים לאלילים]

מפני שמזבלין שם זיבול לעבודת כוכבים,

מתאספין ומתחברין לסדר צרכי אלילים ומנדרין לה, אלו הם

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: מקום שמזבלים, אסור מפני חשד

, שהלך לשם לזבל

לעבודת

כוכבים, ו

אילו

מקום שאין מזבלין שם

-

אסור מפני מושב לצים.

והנה, רבי מאיר אסר בכל המקומות, כי סובר שכולם בחזקת מזבלים לאלילים, וגם חכמים אוסרים בכל המקומות, ואם כן, מקשה הגמרא:

מאי בינייהו?

מה החילוק ביניהם, ובאיזה דין נחלקו?

ומתרצינן:

אמר רב חנינא מסורא

: הנפקא מינה היא: מי שעבר על דברי חכמים, והלך לשם ו

נשא ונתן

עמהן,

איכא בינייהו

יש חילוק דין ביניהם -

לרבי מאיר: המעות שקיבל הישראל מסחורתו שמכר להם - אסורים. כי הם ודאי מזבלין, ויש על המעות חשש שהם של "דמי עבודת כוכבים".

ואילו לדעת חכמים, יש כאן רק איסור משום חשד או משום ליצנות, לכן המעות שבידו מותרים. והגמרא מביאה מאמרי חכמים בגנות הליצנות.

דרש רבי שמעון בן פזי: מאי

, מה הוא הביאור בהא

דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב".

ולכאורה קשה:

וכי מאחר שלא הלך

-

היכן

איך

עמד? ומאחר שלא עמד

-

היכן ישב? ומאחר שלא ישב

-

היכן לץ

התלוצץ?

ומתרצינן:

אלא

, בא הכתוב

לומר לך, שאם הלך

בהעברה בעלמא -

סופו לעמוד

ולהתעכב ביניהם מעט,

ואם עמד

-

סופו לישב, ואם ישב סופו ללוץ.

ואם לץ עליו הכתוב אומר

[משלי ט] "

אם חכמת

-

חכמת לך, ולצת

-

לבדך תשא".

לכן, אשרי מי שלא הלך, אפילו בדרך עראי, שמא יגיע לידי כך.

אמר רבי אליעזר: כל המתלוצץ

-

יסורין

באין עליו. שנאמר

[ישעיה כח] "

ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם, כי כלה ונחרצה שמעתי מאת ה' אלהים צבאות על כל הארץ

". ודרשינן "מוסריכם" מלשון יסורים, כי גזירה זו כלה ונחרצה מאת ה'.

אמר להו רבא לרבנן

לתלמידיו:

במטותא,

בבקשה מכם,

בעינא מינייכו,

אבקש מכם

דלא תתלוצצו, דלא ליתי עלייכו,

שלא יבואו עליכן

יסורין.

אמר רב קטינא: כל המתלוצץ, מזונותיו מתמעטין. שנאמר

[הושע ז]

"משך ידו את לוצצים".

ודרשינן ש"ידו" היא יד הקב"ה, המלאה הפתוחה והגדושה לזון את הכל, והוא - כביכול מושכה מן המתלוצצים.

אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ

-

נופל בגיהנם. שנאמר

[משלי כא] "

זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון".

ודרשינן "עברה" מלשון גיהנם.

ואין

פירוש "עברה"

אלא גיהנם, שנאמר

[צפניה א] "

יום עברה היום ההוא

". הוא יום הדין, שהרשעים נידונין לגיהנם. ובמקרא זה, "זד יהיר לץ שמו", נאמרו גם ליצנות וגם יהירות והיא "גאווה". ולכן -

אמר רבי אושעיא: כל המתייהר

-

נופל בגיהנם, שנאמר "זד יהיר, לץ שמו. עושה בעברת זדון".

ואין "עברה" אלא גיהנם, שנאמר "יום עברה היום ההוא".

אמר רבי תנחום בן חנילאי: כל המתלוצץ

-

גורם כלייה לעולם. שנאמר "ועתה אל תתלוצצו, פן יחזקו מוסריכם. כי כלה ונחרצה שמעתי".

אמר רבי אליעזר: קשה היא

הליצנות,

שתחילתה יסורין וסופה כלייה.

ועתה הגמרא מביאה הרבה דרשות ופירושים על פרק ראשון של ספר תהלים.

דרש רבי שמעון בן פזי: מאי,

מהו הביאור בהא

דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים"?

-

זה שלא הלך לטרטיאות ולקרקיסאות של עובדי כוכבים

.

"ובדרך חטאים לא עמד"

-

זה שלא עמד בקנגיון

ציד חיות על ידי כלבים לשם שחוק.

"ובמושב לצים לא ישב"

זה

שלא ישב בתחבולות,

מיני משחקים.

שמא יאמר אדם: הואיל ולא הלכתי לטרטיאות ולקרקסיאות, ולא עמדתי בקנגיון

-

אלך ואתגרה בשינה!

תלמוד לומר "ובתורתו יהגה יומם ולילה".

וממשיכה הגמרא ודורשת דרשה אחרת על המקרא "אשרי האיש".

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים"?

-