Awodah Zarah 15a — Talmud auf Deutsch

ורבי אלעזר אמר: אף במקום שאסרו לייחד

-

מותר למכור.

ובשני דברים הוא חולק על רב: האחד, שהמכירה תלויה רק במנהג, ואין בה איסור, וכמו שמבואר בפשטות במשנתנו. והשני, שאיסור העמדה בפונדקאות אינו תלוי במנהג, אלא הוא איסור מוחלט, בכל מקום, וכמו שמשמע בפשטות במשנה דלהלן, שאינה תולה את ההעמדה בפונדקאות במנהג.

מאי טעמא

מותר למכור אפילו במקום שאסרו לייחד, ואין חוששים במכירה לרביעה? - כי

עובד כוכבים

הקונה בהמה, אינו רובע אותה כשהיא שייכת לו, היות והוא

חס על בהמתו שלא תעקר.

[שהרביעה מעקרת אותה, שלא תוליד עוד].

ומטעם זה היו מקומות שנהגו להקל למכור בהמות לגוי. אך העמדת בהמות ישראל בפונדקאות אסורה בכל מקום, לפי שאין הגוי חושש לעיקור הבהמה של ישראל, והוא חשוד על הרביעה שלה. ולכן אסור [באיסור מוחלט, ובכל המקומות], להעמיד בהמת ישראל בפונדק.

ומוסיפה הגמרא:

ואף רב הדר ביה

, חזר בו ממה שאמר "במקום שאסרו לייחד אסרו למכור", אלא סבר כרבי אלעזר, שאפילו במקום שאסרו לייחד מותר למכור.

לפי שמצינו,

דאמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבימי משמיה

משמו

דרב: עובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר.

ומוכח, שרב חזר בו, ולא אסר מכירה משום חשש רביעה, אלא הדבר תלוי במנהג בלבד.

שנינו במשנתנו:

ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה, עגלין וסייחין, שלמין ושבורין

.

והגמרא מבארת טעם האיסור.

מאי טעמא,

מהו הטעם שאסרו חכמים למכור להם בהמה גסה בכל מקום? -

כי

נהי,

על אף

דלרביעה לא חיישינן

, אף במקום שלא חששו לרביעה, מהטעם שעובד כוכבים הקונה בהמה חס עליה שלא תיעקר -

מעביד ביה מלאכה חיישינן,

חוששין שיעשה בה הגוי מלאכה בשבת.

ומקשינן:

וניעביד!

ויעשה בה מלאכה בשבת, ואין בכך כל איסור, שהרי

כיון דזבנה

-

קנייה!

שהיות והגוי קנה אותה, הרי היא שלו, ומותר לו לעשות בה מלאכה, ואין אנו מכשילים אותו באיסור. כי בשלמא איסור רביעה, שהגוי אסור בה, אסור לנו להכשילו גם בעבירה שיעשה אחר שיקנה אותה, אבל על איסורי שבת לא נצטווה הגוי, ואם כן קשה, מהו המכשול ומהו האיסור אם יעבוד בה הגוי בשבת!?

ומתרצינן: אין בכך איסור של הכשלה, אלא

גזירה

היא שגזרו חכמים

משום שאלה ומשום שכירות.

שיש לחוש, שאם יתירו למכור בהמה לגוי, יבואו גם להשאילו או להשכירו את הבהמה. והשאלה או השכרה של בהמה בודאי אסור, כי הגוי יעבידנה בשבת, ויעבור הישראל על הלאו של "שביתת בהמתו", שנאמר בתורה [דברים ה] "ויום השביעי שבת לה' אלהיך, לא תעשה כל מלאכה... ושורך וחמורך וכל בהמתך". וכל עוד לא מכרה הישראל לגוי, מצווה הישראל על שביתת בהמתו בשבת.

אך תמהה הגמרא: הרי

שאלה

-

קנייה!

השואל דבר מחברו, נחשב השואל כמי שקונה את הדבר למשך זמן השאלה.

ואגרא

-

קנייה

, וכן השוכר דבר להשתמש בו, הרי הוא נחשב כמי שקונה אותו למשך זמן השכירות. ואם כן, הגוי המקבל בהמה בהשאלה או בהשכרה, נחשב כמי שקונה אותה לפרק זמן, וכיון שהיא נחשבת אז לבהמתו של הגוי, אין הישראל עובר על איסור של שביתת בהמתו כאשר הגוי עובד בה, ולמה אסרו להשאילו ולהשכירו?

ומתרצינן:

אלא, אמר רמי בריה דרב ייבא

: לכן אסרו למכור בהמה לגוי,

גזירה משום

"

נסיוני

". שמא ינסה הגוי את הבהמה אם היא הולכת טוב כשהיא טעונה במשאות, כדרך סוחרי בהמות, והנסיון הזה עלול להביא לכך שהישראל הרוצה למכור לו את הבהמה יעבור על איסור מלאכה בבהמתו בשבת.

דזימנין,

לעתים יכול לקרות,

דזבנה לה ניהלה

, שימכרנה הישראל לגוי

סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא

של ערב השבת,

ואמר ליה

הגוי הקונה, לפני שגמר את הקנין, "

תא נסייה ניהליה

", בוא תנסנה עבורי! ואז יקרא הישראל לבהמתו כדי שיווכח הגוי בנסיון ההליכה שלה,

ושמעה ליה לקליה,

והבהמה המכירה את קולו אכן שומעת בקולו,

ואזלא מחמתיה,

והולכת כשהיא טעונה במשא מחמת ציווי הישראל,

וניחא ליה דתיזיל,

והישראל אכן רוצה שתלך, כי הרי הוא רוצה להוכיח את יכלתה בהסעת משאות, והיא תמשיך בהליכת הנסיון גם אחר כניסת השבת,

והוה ליה "מחמר

" [מוליך בקולו כשהיא טעונה משאות]

אחר בהמתו בשבת, ו

ההלכה היא לדעת כמה אמוראים, כי

המחמר אחר בהמתו בשבת, חייב חטאת.

ומטעם זה אסרו חכמים למכור בהמה גסה לגוי אף בכל ימות השבוע.

ועתה הגמרא חוזרת לדון על מה שאמרה שהשואל או שוכר דבר מבעליו, יש לו לשואל או לשוכר קנין לזמן ההשאלה או ההשכרה, והוא שלו אז, ולא של בעליו.

מתקיף לה,

הקשה על שמועה זו

רב שישא בריה דרב אידי: ושכירות מי קניא?!

וכי השכירות מקנה את הדבר לשוכר עד כדי כך שייחשב הדבר כשלו?!

והא תנן

שנינו לקמן [כא א] משנה, שממנה משמע ש"שכירות לא קניא", לפי שנאמר שם במשנה: אין משכירין לגוים בתים בארץ ישראל [ומבואר שם הטעם]. אבל בחוץ לארץ משכירין. וממשיכה שם המשנה ואומרת:

אף במקום שאמרו

שמותר

להשכיר

-

לא ל

צורך

בית דירה אמרו,

מפני

ש

הגוי

מכניס לתוכו עבודת כוכבים

[אלא מותר להשכיר רק לצורך בית עצים ובית אוצרות].

ואי סלקא דעתך,

אם עולה על דעתך לומר, "

שכירות קניא

", למה אסור להשכיר לו בית לצורך בית דירה? הלא

האי,

גוי זה,

כי קא מעייל,

כשיכניס עבודה זרה לבית המושכר על ידו,

לביתיה, קא מעייל

, הרי הוא מכניסו לביתו הזמני שלו, של הגוי, ומדוע אסור לישראל להשכיר לו בית!?

אלא משמע, שטעם האיסור הוא משום שהבית המושכר נשאר ביתו של הישראל המשכיר. ומוכח ש"שכירות לא קניא".

ומתרצינן: לעולם "שכירות קניא", ומה שאסרו להשכיר לו בית דירה הוא, כי

שאני

שונה דין

עבודת כוכבים, דחמירא

, שהוא איסור חמור יותר, והתורה הקפידה עליו מאוד,

דכתיב

[דברים ז] "

ולא תביא תועבה אל ביתך".

מתקיף לה רב יצחק בריה דרב משרשיא: ושכירות מי קניא?!

והא תנן,

שנינו במסכת תרומות [יא ט], משנה, שמוכח ממנה ש"שכירות לא קניא".

דתנן, מותר להאכיל בהמת כהן בתרומה. ולכן

ישראל ששכר פרה מכהן, יאכילנה,

מותר לו לישראל להאכיל את בהמת הכהן

כרשיני

[מין ירק] של

תרומה

, מפני שהבהמה היא בהמת כהן.

ו

אולם,

כהן ששכר פרה מישראל, אף על פי שמזונותיה עליו,

שהכהן השוכר התחייב לתת לה מזון,

לא יאכילנה כרשיני תרומה,

מפני שהיא בהמת ישראל.

ומדייקת הגמרא מהסיפא:

ואי סלקא דעתך

לומר "

שכירות קניא

",

אמאי לא יאכילנה

הכהן כרשיני תרומה, והרי

פרה דידיה היא,

עתה היא פרה שלו?

אלא

, מכך שאסור לו לכהן להאכילה תרומה,

שמע מינה

שהבהמה המושכרת נשארת של בעליה הישראל, כי "

שכירות לא קניא

".

ומסיקה הגמרא:

והשתא דאמרת,

אחרי שהוכחת ש"

שכירות לא קניא

" - הרי הטעם שאסרו חכמים למכור בהמה לגוי, הוא

גזירה משום שכירות, וגזירה משום שאלה,

שמא הגוי ששאל או שכר את הבהמה יעשה בה מלאכה בשבת והרי היא "בהמת ישראל", וגם

גזירה משום נסיוני

.

ועתה, אחרי שהסקנו שאיסור מכירה איננו איסור בפני עצמו, אלא גזירה משום "שאלה, שכירות ונסיוני", באה הגמרא לחדש, שמכירה באופן שלא שייך בה גזירות אלו, מותרת.

רב אדא שרא

התיר לישראל

לזבוני חמרא

, למכור חמור לגוי,

אידא דספסירא,

באמצעות ספסר [מתווך] ישראל. כי -

אי משום נסיוני,

אם טעם האיסור הוא משום חשש "נסיון", שיוליכנה בשבת בקולו, הרי אין בספסר את החשש הזה, כי

הא לא ידעה לקליה דאזלא מחמתיה.

הבהמה אינה מכירה את קולו של הספסר, ולכן לא תלך בפקודתו.

ואי משום שאלה ושכירות

, אין בספסר חשש זה,

כיון דלאו דידיה היא,

הבהמה איננה שלו,

לא מושיל ולא מוגר,

הוא לא ישאילנה ולא ישכירנה לגוי, כי היא ניתנה לו רק בכדי שימכרנה, ולא לדבר אחר.

ועוד

סיבה למה הספסר לא ישאילנה ולא ישכירנה לגוי,

משום

שהספסר מחזיקה בידו כדי למכרה, והוא אינו רוצה להשאילה ולהשכירה

דלא ניגלי ביה מומא

, שלא יתגלה בה מום כשתהיה ביד השואל או השוכר.

והיות ולא שייך באופן זה גזירות אלו - מותר למכור לגוי. ומביאה הגמרא, ש

רב הונא זבין

מכר

ההיא פרה לעובד כוכבים.

אמר ליה רב חסדא: מאי טעמא עבד מר הכי?

למה עשית כך נגד המבואר במשנה שלא למכור לגוי?

אמר ליה

רב הונא:

אימור,

יש לתלות ולומר:

לשחיטה זבנה!

הגוי הזה קנה אותה כדי לשחוט אותה, ולא כדי להשהותה אצלו, ובאופן זה לא אסרו חכמים.