Awodah Zarah 12b — Talmud auf Deutsch

ואחרי שביארה הגמרא למה הוצרכה הברייתא לכתוב קוץ, מעות ומעין, וכבר השמיענו התנא איסור בשחיה למעין מים אפילו במקום סכנת צמאון, מבארת הגמרא את מה שאמרה הברייתא, שאסור לשתות מפרצופות האלילים המקלחים מים:

"פרצופות", למה לי?

והרי כבר השמיענו התנא שאפילו במקום סכנת צמא לא התירו.

משום דק

א

בעי למיתני,

שרצה התנא לשנות הלכה נוספת,

כיוצא בו: לא יניח

אדם

פיו על גבי הסילון

היוצא מן הקרקע,

וישתה מפני הסכנה.

ובמעין אי אפשר להוסיף את דין סכנת עלוקה, מפני שאינו מוכרח שיש בכך סכנה, כיון שיכול לשחות אל המעין, ולדלות ממנו מים בשתי ידיו, ולבדוק את המים. ולכן משמיענו התנא את המקרה של שתיה מפרצופות, שאינו בודק, אלא שמניח פיו על פיו, וכיוצא בו יבוא לידי סכנת עלוקה בשתיית מים מכל צינור המחובר בקרקע.

ומבארת הגמרא:

מאי סכנה,

איזה סיכון יש בשתיית מים בלי בדיקה? - סיכון של שתיית

עלוקה,

שהיא מין תולעת הנמצאת במים.

ומענין לענין מביאה הגמרא ברייתות ומאמרי אמוראים בענין סכנת עלוקה.

תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים

-

לא

ישירות

בפיו, ולא בידו אחת.

כיון שידו האחת אינה מחזיקה הרבה מים, לכן ממהר האדם בשתייתו ממנה, ושופך את המים ישר אל פיו ואינו בודק אותם. אך אם הוא נוטל את המים בשתי ידיו, הוא יכול לשהות ולבדוק.

ואם שתה

מתוך ידו האחת, או שתה בפיו ישירות מהאגמים או מהנהרות,

דמו בראשו!

סיכן בכך את עצמו, ואסור לעשות כן

מפני הסכנה.

מאי סכנה

-

סכנת עלוקה.

וברייתא זו, שנאמר בה ששתית מים ובהם עלוקה היא סכנת נפשות,

מסייע ליה לרבי חנינא

-

דאמר רבי חנינא: הבולע נימא,

עלוקה

, של מים,

הנמצאת במים -

מותר להחם לו

מים

חמין בשבת,

ששתית מים חמים מסלקת את הסכנה, ואיסורי שבת נדחו מפני פיקוח נפש, וכמו שמוכח מלשון הברייתא "דמו בראשו", שהיא סכנת חיים ממשית.

ו

כן היה

מעשה ב

איש

אחד שבלע נימא של מים, והתיר רבי נחמיה

[

חנינא

]

להחם לו חמין בשבת.

מהי הצלתו

אדהכי והכי

, עד שיחמו לו מים חמים?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ליגמע חלא

, ישקוהו חומץ, שלא ימהר למות עד שיחמו לו חמין.

אמר רב אידי בר אבין: האי מאן

, האיש

דבלע זיבורא

, שבלע צירעה -

מחייה לא חיי,

לא יחיה

! מיהו

, אף שהולך למות ומיתתו ודאית, כדאי לו

לשקייה

שישקוהו

רביעתא דחלא שמגז,

שיעור רביעית חומץ חזק,

אפשר דחיי פורתא

, ויוכל לחיות זמן מועט

עד שמיפקד אביתיה,

שיספיק לצוות צוואה לבני ביתו על נכסיו!

תנו רבנן: לא ישתה אדם מים בלילה

אף מים מן הכלים.

ואם שתה

-

דמו בראשו! מפני הסכנה.

מאי סכנה

יש בשתיית מים בלילה?

סכנת

"שברירי",

שהוא השד הממונה על מכת "סנורים".

ואם צחי

, אם הוא צמא לשתות,

מאי תקנתיה,

מה יעשה?

אי איכא אחרינא בהדיה,

אם יש עמו איש אחר,

ליתרייה,

יקיצנו משינתו,

ולימא ליה

ויאמר לו "

צחינא מיא

" הנני צמא, והשד יסתלק מפני שני אנשים.

ואי לא

נמצא אתו עוד איש -

נקרקש בנכתמא אחצבא

, ידפוק בכיסוי החבית על החבית, שיישמע השד כאילו יש אתו עוד איש,

ונימא איהו לנפשיה,

ויאמר לעצמו לחש זה:

פלניא בר פלניתא,

פלוני בן פלונית,

אמרה לך אימך: אזדהר

הזהר

משברירי ברירי רירי ירי רי בכסי חיורי,

שהוא שמו של השד הממונה על כוסות של חרס. ובלחש זה שומע השד התמעטות האותות של שמו, והוא בורח משם.

מתניתין:

משנתנו עוסקת באופן שאין איסור של "לשאת ולתת ביום אידם" , אלא בעיר שיש בה עבודת כוכבים, ויש שם חנויות ויריד ביום אידם. והישראל בא לקנות מהם. והטעם למה יש אופנים שאסור לקנות מהם - יבואר בגמרא.

עיר שיש בה עבודת כוכבים, והיו בה חנויות מעוטרות

מקושטות

ושאינן מעוטרות

-

זה היה מעשה ב

עיר

בית שאן.

ואמרו חכמים

: החנויות

המעוטרות

-

אסורות.

כי העיטורים מהוים סימן שהן שייכות לעבודת כוכבים.

ושאינן מעוטרות

-

מותרות.

גמרא:

הגמרא מבארת הטעם למה אסרו חכמים, ומה פירוש מעוטרות.

אמר רבי שמעון בן לקיש: לא שנו

איסור,

אלא

בחנויות

מעוטרות בוורד והדס

של תקרובת עבודה זרה, ועיטור זה הוא סימן שחנות זו שייכת לעבודת כוכבים. וטעם האיסור הוא, משום כיון שהן נותנות ריח,

דקא מיתהני

הישראל נהנה

מריחא

, ואסור להנות מתקרובת עבודה זרה.

אבל

אם החנות

מעוטרת בפירות

-

מותרות

לקנות מהן, כי אין כאן ריח. ולמרות שיגיע ממנו הנאה לעבודה זרה, שהחניות שייכים לכמרים - מותר.

מאי טעמא

, למה מותר?

דאמר קרא

אמרה התורה [דברים יג] "

לא ידבק בידך מאומה מן החרם

", ודרשינן:

נהנה

-

הוא דאסור.

התורה אסרה ליהנות "מן" עבודה זרה ותקרובתה,