Arachin 7b — Talmud auf Deutsch

ומקשינן:

פשיטא, מאי עביד?

מחתך בבשר הוא,

ואין משום חלול שבת בזה, שאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם, אך כאן שהאם מתה אין בה איסור חובל.

ומשנינן:

אמר רבה לא נצרכה

להתירו משום פיקוח נפש, אלא

להביא סכין דרך רשות הרבים

שאיסור הוצאה מרשות לרשות הוא.

ואכתי קשיא:

ומאי קא משמע לן

בזה,

דמספיקא

של פיקוח נפש, שמא העובר חי,

מחללינן שבתא?

והרי

תנינא

כבר:

מי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כנעני

[שאין בו היתר פקוח נפש]

ספק ישראל, מפקחין עליו את הגל,

שאף ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ומה בא להשמיענו רב נחמן?

ומשנינן:

מהו דתימא,

דוקא

התם הוא

שספק דוחה שבת

דהוי ליה חזקה דחיותא

כי מתחילה היה ודאי חי,

אבל הכא

בעובר

דלא הוי ליה חזקה דחיותא

מעיקרא

שעדיין לא נולד,

אימא לא

נתירנו,

קא משמע לן

שבכל אופן ספק פיקוח נפש דוחה שבת.

שנינו במתניתין:

האשה שנהרגה

נהנין בשערה. ומקשינן:

ואמאי?

והרי שערות המת

איסורי

הנאה נינהו.

ומשנינן:

אמר רב: באומרת

קודם מיתתה -

תנו שערי לבתי!

ותו מקשינן:

אלו אמרה תנו ידי לבתי מי יהבינן לה?

אלא איסור הנאה הוא, ומדוע בשער מועלת אמירתה?

ומשנינן:

אמר רב: בפיאה נכרית.

ואע"ג שקשורה לה ויש להחשיבה כגופה, כיון שאמרה תנו לבתי גילתה דעתה שאין רצונה שתהיה כגופה ותיאסר, והיא כנטולה מחיים.

ומקשינן:

טעמא דאמרה תנו

הותרה,

הא לא אמרה תנו גופה הוא

כיון שקשורה בה

ומיתסר

בהנאה,

והא מיבעיא ליה לרבי יוסי בר חנינא

אם כגופה היא או לא?

דבעי רבי יוסי בר חנינא: שער נשים צדקניות

של עיר הנדחת שלא חטאו עם כל בני העיר,

מהו?

אם כגופן הוא וניצול עמן, או ששער אינו כגופן ונשרף עם כל שלל העיר. דקיי"ל צדיקים שבעיר הנדחת [שלא הודחו עמה] יוצאים ממנה ערומים וכל ממונם נשרף.

ואמר רבא

לפרש:

בפיאה נכרית קמיבעיא ליה

לר' יוסי בר חנינא אם היא נשרפת וספקו הוא אם הפאה כגופה או לא, והרי יש לפשוט מרב שאומר שאם לא אמרה תנו אסורה, הרי שהפיאה היא כגופה.

ומשנינן:

כי קמיבעיא לה לרבי יוסי ברבי חנינא

אם כגופה או לא זה באופן

דתלי

הפיאה

בסיכתא

על יתד. אבל,

הכא

דברי רב באופן

דמחבר לה

ולפיכך,

טעמא דאמרה תנו

אז לא כגופה היא,

הא לא אמרה תנו,

בזה ודאי

גופה הוא ומיתסר.

קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק

על דברי רב שהעמיד את המשנה בפיאה נכרית:

והא

אשה

דומיא דבהמה

[שנהרגה שהיא אסורה בהנאה, ונאמרו יחד במשנה]

קתני. מה התם

בבהמה ב

גופיה

מדובר,

אף הכא נמי

באשה יש להעמיד ב

גופיה

ממש ואיך מפרשים שמדובר בפיאה נכרית?

אלא אמר רב נחמן

לפרש את המשנה: לעולם מדובר בשערה ממש, ומה שקשה שהרי איסור הנאה הוא, אין זו קושיא.

זו

[אשה]

מיתתה אוסרתה,

וגופה נאסר כי שייך בו מיתה, אבל שער לא שייך בו מיתה כי אינו משתנה על ידי המיתה, ולכן אין בו איסור הנאה מן המת.

וזו

[בהמה]

גמר דינה

אוסרתה

ולא המיתה כמבואר בפסחים: ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבילה ואסורה באכילה, ומה תלמוד לומר "לא יאכל", מגיד שאם שחטו לאחר גמר דינו אסור. וכיון שלא במיתה תלוי האיסור אלא בגמר דינה, כל מה שמחובר בה נאסר איתה.

תני לוי

יש ברייתא

כוותיה דרב

שדוקא פאה נכרית הותרה.

ותני לוי כוותיה דרב נחמן בר יצחק

שגם שער ממש הותר.

תני לוי כוותיה דרב: האשה שיוצאה ליהרג ואמרה תנו שערי לבתי נותנין.

אבל לא אמרה,

ומתה, אין נותנין מפני שהמת אסור בהנאה.

והוינן בה:

פשיטא

שאסור בהנאה שלמדים זאת מגזירה שוה שכתוב "ותמת שם מרים". ולגבי עגלה ערופה כתוב "שם" ולומדים, כמו שעגלה ערופה אסורה בהנאה אף מת אסור בהנאה.

אלא

ודאי שכך כוונת הברייתא, שאין נותנין מפני

שנויי המת אסורין בהנאה

כמת עצמו. ומשמע כרב שמדובר בפיאה נכרית, וזהו שבאה הברייתא ללמד שמדובר בפאה ולא בשער ממש.

תניא

לוי

כוותיה דרב נחמן בר יצחק

[שבשער ממש מדובר]:

האשה שמתה נהנין בשערה. בהמה שמתה אסורה בהנאה. ומה הפרש בין זו לזו, זו מיתתה אוסרתה וזו גמר דינה אוסרתה

ולכן אף שערה בכלל האיסור.

הדרן עלך פרק הכל מעריכין

--- title: "חברותא - ערכין — פרק שני - אין נערכין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02370.html#HtmpReportNum0002L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0002L5" --- פרק שני - אין נערכין

Оригинал главы פרק שני - אין נערכין

מתניתין:

א.

אין בערכין

חיוב שהוא

פחות מסלע,

שאפילו עני, שמתחייב כמו שיעריכנו הכהן שמשגת ידו לשלם, לא נפטר בפחות מזה.

ולא יתר על חמישים סלע.

שזהו החיוב הגדול שבערכין הכתוב בפרשה [בזכר מבן כ' עד בן ס'].

כיצד?

נתן סלע

בעודו עני, שלא היתה אז ידו משגת יותר,

ו

אחר כך

העשיר,

ועתה ידו משגת לשלם את מלא ערכו, אף על פי כן

אינו

מוסיף

ונותן

עתה

כלום.

שכבר נפטר בנתינה הראשונה. אבל, אם נתן בהיותו עני

פחות מסלע

3 ,

שכך השיגה ידו,

והעשיר

אחר כך, הרי הוא

נותן חמישים סלע!

שלא נפטר בנתינה הראשונה ועדיין בחיובו הוא.

ב. עני שהעריך את עצמו,

והיו ב

השג

ידו חמש סלעים

-

רבי מאיר אומר: אינו נותן אלא

סלע

אחת!

שזהו השיעור הקבוע לכל הנידון בהישג יד, שמשלם סלע אחת בלבד.

וחכמים אומרים: נותן את

חמשת הסלעים

כולן!

שכפי אשר תשיג ידו הוא מתחייב, ואין שיעורו קבוע.

ג.

אין בערכין פחות מסלע, ולא יתר על חמישים סלע!

ובגמרא מבואר למה נשנית בבא זו.

גמרא:

שנינו במתניתין

"אין בערכין פחות מסלע".

והוינן בה:

מנא לן

שאין ערך שהוא פחות מסלע?

ומשנינן:

דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל הקדש",

ודורשים:

כל ערכין שאתה מעריך

[אף כשהוא נידון בהישג יד]

לא יהיו פחותין משקל

הקדש, שהוא סלע.

והא דשנינו:

"ולא יתר על חמישים סלעים"

, פשוט הוא,

מדכתיב "חמישים"

בערכו של איש מבן עשרים עד ששים, ויותר מזה אין בפרשה.

שנינו במתניתין:

היו בידו חמישה סלעים, ר' מאיר אומר: אינו נותן אלא

סלע

אחת.

והוינן בה:

מאי טעמא דרבי מאיר?

למה לא יתן כפי הישג ידו, דהיינו חמישה סלעים שיש לו?

ומשנינן: משום ד

כתיב "חמישים

שקל" בערך זכר מבן כ',

וכתיב

גם בהמשך הפרשה "וכל ערכך יהיה

בשקל

הקדש", הרי זו סתירה? אלא, למדים מזה -

או חמישים

בעשיר,

או שקל

בעני, שלא מצינו שיעור אחר בתורה.

ומקשינן:

ורבנן,

הסוברים שלא דוקא שקל, מה הם דורשים מהפסוק "שקל"?

ומשנינן:

ההוא

קרא,

ל"כל ערכין שאתה מעריך

-

לא יהו פחותין משקל" הוא דאתא!

אבל היכא דאית ליה

יותר חייב לתת, שהרי

אמר קרא

"על פי

אשר תשיג יד הנודר

יעריכנו הכהן",

והרי ידו משגת.

ורבי מאיר

-

ההוא

פסוק בא ללמדנו שדין הישג יד

ביד הנודר

תלוי,

ולא ביד הנידר הוא דאתא

שעני שאמר "ערך פלוני עשיר עלי" מתחייב סלע בלבד, וזהו "לא תשיג ידו". אבל עשיר שנתחייב בערך פלוני עני חייב את מלוא ערכו.

ומקשינן:

ורבנן,

מנין להם דין זה שהישג יד תלוי ביד הנודר?

ומשנינן: ברם,

לאו ממילא שמעת מינה

גם דין זה

דהיכא דידו משגת שקול מיניה

אף יותר מסלע? שזה גם רבנן סוברים ש"אשר תשיג יד הנודר" מלמדנו שדין הישג יד - תלוי ביד הנודר ולא ביד הנידר, שלשון הפסוק משמע כך, ולא צריך ייתור לזה.

אמר רב אדא בר אהבה: היו ב

הישג

ידו חמש סלעים, ואמר ערכי עלי, וחזר ואמר ערכי עלי,

שמתחייב בשני ערכין, והקדים

ונתן ארבע

להתחייבות ה

שניה, ו

אחר כך נתן סלע

אחד, ל

התחייבות ה

ראשונה

[שכך מעריכו הכהן, כי לאחר שנתן כבר ארבע מתוך החמש להתחייבותו השניה יש בידו סלע אחד בלבד],

יצא ידי שתיהן!

ואף אם יעשיר אחר כך כבר נפטר, כי נתן "כפי אשר תשיג ידו".

ומפרשינן:

מאי טעמא?

לפי שכך הוא הדין במי שלווה משני בני אדם ויש בידו לפרוע רק הלואה אחת, שאף על פי שצריך לפרוע תחילה למי שלוה ממנו תחילה, בכל זאת

בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה

6 ,

ואין בעל החוב המוקדם מוציא מידו. [באופן שאין שעבוד נכסים וכגון במטלטלין, שיטמ"ק].

וכמו כן בשני ערכים, הערך הראשון הוא כבעל חוב מוקדם, והשני כבעל חוב מאוחר.

ולכן, אם הקדים ונתן ד' לשני נפטר בכך, כי נחשב שאין ידו משגת ליותר מזה. ואף שיש לו באותה שעה חמש, [שהרי עדיין לא נתן לראשון], כיון

בעידנא דיהיב לשניה

הוא

משעבד לראשונה!

[שהרי את ארבעת הסלעים שנתן לשניה הוא היה צריך לתת להתחייבותו הראשונה אלא שבדיעבד אומרים - מה שגבה השני גבה].

ומה שיוצא ידי ראשונה בסלע אחד הוא משום

דבעידנא דיהיב לראשונה תו לית

ליה

יותר מכך. שאותם ארבעה סלעים שכבר נתן לערך השני אין להוציאן מיד הקדש בעבור הערך הראשון [ואף שנחשבים כבעל חוב מאוחר הרי כבר נתבאר שמה שגבה גבה].