Arachin 4b — Talmud auf Deutsch

דבר אחר: "

נפשות

" לכך הוא בא.

אין לי אלא איש שהעריך, בין

העריך

איש ובין אשה

ככתוב "איש כי יפליא" שמשמע דוקא איש שהעריך.

אשה שהעריכה איש,

וכן

אשה שהעריכה אשה

-

מנין?

תלמוד לומר "בערכך

נפשות"

ומשמע שכל הנפשות בין איש ובין אשה יכולים להעריך.

דבר אחר: "נפשות"

למה נאמר?

לרבות מנוול ומוכה שחין,

שאם העריכו אותם חל חיוב הערך.

שיכול

נקיש נדרים לערכין מהפסוק

"נדר בערכך",

ונאמר

כל שישנו ב

נדר

דמים ישנו בערכין, וכל שאינו בדמים

כמנוול ומוכה שחין שאין להם שוויות, אינו

בערכין

.

תלמוד לומר

"

נפשות

"

,

לרבות כל שהוא נפש, ואפילו כשאין לו דמים.

והביאו את כל הברייתא משום דרשה זו, שבזה מיושב מה ששאלנו מנין דבר זה שמנוול ומוכה שחין נערכים. ועוד דורשים:

"והיה ערכך

הזכר'" -

לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים

מ"והיה".

שיכול

נקיש דמים לערכין, מהכתוב

"נדר בערכך"

, ונאמר:

כל שישנו בערכין ישנו בדמים, וכל שאינו בערכין,

כטומטום ואנדרוגינוס,

אינו בדמים, תלמוד לומר "והיה ערכך

" שישנם בדמים. [ואף שעיקר הפסוק מדובר בערכין, אם אינו ענין לערכין תניהו לדמים. רש"י].

ועכשיו מפרש מנין לנו שטומטום ואנדרוגינוס אינם בערכין:

"זכר" ולא טומטום ואנדרוגינוס. יכול לא יהו ב

דין

ערך

של

איש

, כיון שאינם ודאי איש,

אבל יהיו

בדין

ערך

של

אשה

שהוא הפחות ביניהם?

תלמוד לומר "והיה ערכך הזכר

[ובהמשך הפסוקים]

ואם נקיבה היא"

-

זכר ודאי נקיבה ודאית

חייבים בערכין,

ולא טומטום

שספק הוא,

ו

לא

אנדרוגינוס

שיש בו צד זכר וצד נקיבה.

ועכשיו חזרנו לפרש את תחילת הברייתא

אמר מר: "בערכך" לרבות ערך סתם!

מאי ערך סתם?

דתניא: האומר ערך סתם עלי

ולא פירש של מי, אלא אמר הרי עלי ערך ותו לא,

נותן כפחות שבערכין. וכמה פחות שבערכין

הערך של נקיבה מבת חדש עד בת חמש שנים, שהוא

שלשת שקלים

.

ופריך:

ואימא חמישים

שקלים כפי המרובה כערך זכר מבן עשרים עד ששים?

ומשני: כלל הוא,

תפסת מרובה

-

לא תפסת!

כי מנין לך לתפוס בדוקא את המרובה? אבל אם

תפסת מועט

-

תפסת!

שזה ודאי אמת, כי במרובה נכלל המועט.

ותו פריך:

ואימא שקל,

שהוא המועט שבערכין,

"דכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקדש"?

ומשנינן:

ההוא

קרא,

ב

"

הישג יד

"

הוא דכתיב,

שאם עני הוא ואין ידו משגת לשלם את מלא ערכו לא יעריכנו הכהן בפחות משקל. אבל דין ערך קצוב אינו בפחות מג' שקלים.

ופריך:

ואלא

כיון שערך סתם הוא שלשה סלעים -

קרא

ד"בערכך" שממנו לומדים ערך סתם,

למה לי?

והרי פשוט מסברא שצריך ליתן את הערך הקצוב הנמוך שבערכין!

ומשנינן:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לומר שאינו נידון,

האומר ערך סתם,

ב

"

הישג יד

"

,

שאף אם אין ידו משגת אלא שקל אינו נפטר בפחות מג' שקלים.

מאי טעמא

אין האומר ערך סתם נידון בהישג יד כמו כל המעריכים?

ומשנינן: האומר ערך סתם -

כמפרש דמי

שמתחייב שלשה שקלים. ודוקא באומר ערך פלוני עלי ואינו מפרש הערך, שלא מוכח כמה התחייב, שהרי אין הכל יודעין את שנות הנערך, שם יש דין הישג יד, אבל בערך סתם דבר גלוי הוא שמתחייב בערך הקצוב הנמוך ביותר שהוא ג' שקלים.

איכא דאמרי, אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: להכי אתא קרא, לומר דאף ערך סתם

נידון בהישג יד.

ופריך:

פשיטא,

וכמו בשאר ערכין?

ומשני:

מהו דתימא כמפרש דמי,

וכאומר ג' שקלים עלי שלא שייך בדין הישג יד,

קמ"ל

שהוא כשאר ערכין וחולק על הלשון הראשון להלכה.

ומפרש עכשיו את כל המשך דברי הברייתא זה שאמר התנא בברייתא:

"בערכך"

-

ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך אברים!

קשה:

והא אפיקתיה

לפסוק זה לדרוש ממנו

ערך סתם,

ואיננו מיותר לדרשה זו.

ומשנינן:

קרי ביה

התנא דורש כך: הרי היה יכול לכתוב

"ערך"

וכתוב

"בערכך"

, ומיותר הבי"ת וגם הכ"ף, ודורשים מזה את שתי הדרשות.

וממשיכה הברייתא:

יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלויה בו

שלא נערך,

תלמוד לומר "נפשות"

. ולאחר מכן דורש התנא מפסוק זה

"נפשות"

-

ולא המת,

שמת אינו נערך, וקשה:

והא אפיקתיה

לפסוק של "נפשות" לדרשה אחרת, ואיך דורשים ממנו שתי דרשות?

ומשנינן:

קרי ביה

: היה יכול לכתוב

"נפש",

וכתוב

"נפשות",

ומיתור הלשון רבים נדרשת הדרשה השניה.

ועל הדרשה הזו

"אוציא את המת

שאינו נערך

ולא אוציא את הגוסס,

וייערך,

תלמוד לומר "והעריך והעמיד",

שאין הגוסס נערך. מקשים:

אי הכי

-

מת נמי תיפוק ליה "מוהעמיד והעריך"

שהרי אינו בר העמדה, ולמה צריך את המיעוט של "נפשות"?

ומשנינן:

הכי נמי

שגם מת ממעטים משם.

ואלא דרשה ד

"נפש" "נפשות" למה לי?

לדרשה אחרת בא,

כדבעינן למימר לקמן,

להביא מנוול ומוכה שחין.

ובהמשך הברייתא שנינו:

דבר אחר: "נפשות"

.

אין לי אלא אחד שהעריך אחד

.

אחד שהעריך מאה מנין? תלמוד לומר "נפשות".

דבר אחר: "נפשות"

.

אין לי אלא איש שהעריך, בין

שהעריך

איש בין

שהעריך

אשה

.

אשה שהעריכה איש, ואשה שהעריכה אשה, מנין? תלמוד לומר "נפשות"

.

דבר אחר: "נפשות", להביא מנוול ומוכה שחין.

ומקשינן:

והא אפיקתיה

ל"נפשות"

להנך

דרשות למעלה, ואיך אפשר עוד לרבות מנוול ומוכה שחין?

ומשנינן:

הנך,

אחד שהעריך מאה ואשה שהעריכה,

לא צריכא קרא

של "נפשות" שכתוב בלשון רבים. כי גם אם היה כתוב "נפש" בלשון יחיד היינו לומדים את הכל, בין דבר שהנשמה תלויה בו ובין אחד שהעריך מאה ובין אשה שהעריכה. ש"נפש" משמע גם נפשות הרבה, וגם אשה, וגם דבר שהנשמה תלויה בו. ואע"ג ששלש דרשות הן מכל מקום היינו לומדים את כולן מהפסוק "נפש".

מאי טעמא? כי שקול הוא

כל הג' דרשות הללו ואין להעדיף אחת על חבירתה, ומי מהן תוציא,

ו

בהכרח

יבואו כולם.

כי איצטריך קרא

"נפשות" בלשון רבים

למנוול ומוכה שחין

שנערך

הוא דאיצטריך.

ועל הדרשה

"והיה ערכך"

-

לרבות טומטום ואנדרוגינוס לדמים!

שאלנו:

דמים

-

למה לי קרא

לרבות? [ואף שביארה הגמרא לעיל שהיינו דנים להקיש דמים לערכין וכמו שאינן נערכים אינם נידרים מ"מ קשה איך נעלה בדעתנו לומר כך],

לא יהא אלא

כמו

דאמר

"

דמי דיקלא

" עלי!

אילו אמר

"

דמי דיקלא

" -

מי לא יהיב

דמיו להקדש? ובמה נגרע טומטום ואנדרוגינוס?

ומשנינן:

אמר רבה

: צריך את הפסוק

לומר ש

אף בטומטום ואנדרוגינוס

נידון

כל אבר

בכבודו!

שאם נדר דמי אבר שהנשמה תלויה בו נותן דמי כולו. כי

סלקא דעתך אמינא "נדר בערכך

נפשות"

כתיב

ומשם נלמד הדין שנידון בכבודו [מהריבוי "נפשות"],

ונימא: כל שישנו בערכין נידון בכבודו, וכל שאינו בערכין,

כטומטום ואנדרוגינוס, אינו נידון בכבודו,

קמ"ל

שאף מי שאינו בערכין נידון בכבודו.

אמר ליה אביי

: וכי מי

דלא איתיה בערכין, מי

יש בו דין

נידון בכבודו? והתניא

: האומר

ראש עבד זה הקדש

, ואת שאר גופו לא הקדיש, הרי

הוא והקדש שותפין

בו! ומוכרים אותו וחולקים בדמים. וכן במכירה, אם אמר לחבירו

ראש עבד מכור לך, משמנין

[מעריכים]

ביניהם,

כמה הוא שוה ויחלקו את דמיו, [ונתקשה רש"י למה לגבי הקדש כתוב שותפות ובמכר כתוב משמנין] .

והוא הדין ב

"ראש חמור זה הקדש

"

הוא והקדש שותפין בו,

וכן "

ראש חמור מכור לך

"

משמנין ביניהם

. אבל

"ראש פרה מכור לך" לא מכר אלא ראשה של פרה

ואין חולקים את כולה כמו בחמור.

ולא עוד

[רק במכר]

אלא אפילו אמר

"

ראש פרה הקדש

"

אין להקדש אלא ראשה

ולא את חציה.

ואמר רב פפא,

בטעם החילוק בין פרה לחמור ועבד,

דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא

ולכן יש לו ערך בפני עצמו, ולפיכך דעתו של המקדיש ושל המוכר שיחול על הראש לבדו. מה שאין כן בחמור ועבד שאין דרך למכור את ראשם לחוד, ודאי כשמקדיש את ראשם מתכוון לחצי.

ומקשה אביי לרבה:

והא חמור ופרה ליתנייהו בערכין

, אינם נערכים, ומשום כך

אין

בהם דין של

נידון בכבודו.

ואף שראש הוא אבר שהנשמה תלויה בו אין כולו קדוש אלא הראש בלבד בפרה או חצי בחמור, וקשה על רבה שאמר שאף מי שאינו בערכין, בדמים הוא נידון בכבודו .

ומשיב רבה:

ולטעמיך,

שהסיבה בפרה וחמור היא משום שאינם בערכין, עדיין

תיקשי לך עבד

שגם כן אין כולו קדוש, ואף

דאיתיה בערכין

כמבואר במשנה,

ואין נידון בכבודו.

אלא

אומר רבה, צריך לחלק כך:

לא קשיא הא

שאינו נידון בכבודו - מדובר

בקדשי מזבח,

שאמר ראש חמור או ראש עבד זה לדמי עולה. וזה שאמרנו נידון בכבודו בנודר דמיו, זה רק

בקדשי

בדק הבית,

כי דין נידון בכבודו נלמד מהפסוק "נפשות", שכתוב לגבי ערכין שהם ניתנים לבדק הבית, ולמדים מזה רק לנדר דמים לבדק הבית ולא לקדשי מזבח.

ועוד מקשה אביי:

במאי אוקימתה

לברייתא?

בקדשי מזבח

.

אימא סיפא

של הברייתא:

ולא עוד, אלא אפילו אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה! אמאי?

והרי ראויה להקרבה, וחלה בה קדושת הגוף, ו

תפשוט קדושה בכולה

ואף שלא הקדיש אלא את ראשה.