Text version of this daf: original and translation
Berakhot 10b (י:) — the Talmud in English
Berakhot 10b (ברכות י:): אמר רב חנן: אפילו בעל החלומות שהוא מלאך אומר לו לאדם: למחר הוא מת! אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר [קהלת ה ז] "כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא". והיינו, רק…
Original text — Berakhot 10b (י:)
אמר רב חנן: אפילו בעל החלומות
שהוא מלאך
אומר לו לאדם: למחר הוא מת! אל ימנע עצמו מן הרחמים. שנאמר
[קהלת ה ז]
"כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה, כי את האלהים ירא".
והיינו, רק את האלוהים ירא, ואל תחשוש לדברי החלום, ואפילו בא לו על ידי שד או מלאך יפנה אל האלוהים בתפילה.
מיד
-
"ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'"
[ישעיה לח ב].
מבררת הגמרא:
מאי "קיר"?
ומבארת:
אמר רבי שמעון בן לקיש: מקירות לבו
, דהיינו, בכל לבו.
שנאמר
[ירמיה ד יט]
"מעי מעי אוחילה קירות לבי".
רבי לוי אמר: על עסקי הקיר
להזכיר זכות אבות.
אמר לפניו
חזקיהו:
רבונו של עולם, ומה
האשה ה
שונמית
[הגרה בשונם], שלא עשתה אלא עליית
קיר אחת קטנה, החיית את בנה
[כדלהלן]
. אבי אבא,
שלמה המלך,
שחפה את ההיכל כולו בכסף
וזהב
-
על אחת כמה וכמה
מן הראוי להחיות את בנו [חזקיהו].
[ישעיה לח ג]
"זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת, ובלב שלם. והטוב בעיניך עשיתי".
מבררת הגמרא:
מאי "והטוב בעיניך עשיתי"?
מבארת הגמרא:
אמר רב יהודה אמר רב: שסמך גאולה לתפלה.
ובקש שיזכרהו עתה בתפלה זו - בשכר תפלותיו שהיו כתקנן.
רבי לוי אמר: שגנז ספר רפואות
כדי שיבקשו רחמים. ואף על גב שבעיני בני אדם מעשה זה אינו טוב, כי הם מחפשים רפואה. מכל מקום הטוב בעיניך עשיתי , שיבקשו רחמים מן השמים.
תנו רבנן: ששה דברים עשה חזקיהו המלך, על שלשה הודו לו
חכמים,
ועל שלשה לא הודו לו
חכמים.
על שלשה הודו לו
-
גנז ספר רפואות
-
והודו לו
לפי שלא היה לבם נכנע על חולים, אלא מתרפאין מיד.
כתת נחש הנחושת
שעשה משה כדי שיראו שאין הנחש ממית אלא החטא -
והודו לו
לפי שבדורו החלו טועים לעבדו, כי אמרו שיש בו כוחות עצמיים.
גירר עצמות אביו על מטה של חבלים
ולא קברו בכבוד, בדרגש ומטה נאה, כדי שתהיה לו כפרה -
והודו לו, כי
עשה כך מפני קידוש השם, שיתגנה על רשעו, ויווסרו הרשעים.
ועל שלשה לא הודו לו
-
סתם מי גיחון,
מי שילוח, שהוא מעין קטן הסמוך לירושלים, וסתם אותו כדי שאם יבואו מלכי אשור לא ימצאו מים לשתות -
ולא הודו לו,
כיון שהיה לו לבטוח בקב"ה, שאמר "וגנותי על העיר הזאת להושיעה".
קצץ
את הזהב מ
דלתות
ה
היכל
בבית המקדש
ושגרם למלך אשור,
כאשר תבע ממנו הרבה זהב בעד נסיגתו מערי יהודה -
ולא הודו לו,
כי היה לו לבטוח בהקב"ה.
עיבר ניסן בניסן
-
ולא הודו לו
. והבינה הגמרא כי לאחר שכבר נתקדש חודש, ניסן נמלך חזקיהו לעבר השנה, ועשאו אדר, ולפיכך תמהה:
ומי לית ליה לחזקיהו
את הדרש של הפסוק [שמות יב ב]
"החדש הזה לכם ראש חדשים"
-
"זה" ניסן
-
ואין אחר ניסן!
שמשעה שנתקדש חודש ניסן שוב אי אפשר לעבר את השנה, לפי ש"אין חודש אחר ניסן"?
מתרצת הגמרא:
אלא, טעה בדשמואל, דאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן,
ואף על פי שלא נתקדש החדש, שעדיין לא באו עדים, וחזקיהו טעה ו
סבר, "הואיל וראוי" לא אמרינן.
אמר רבי יוחנן, משום רבי יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו
שאומר בתפלתו "עשה לי בזכותי" -
תולין לו בזכות אחרים. וכל התולה בזכות אחרים
ומבקש רחמי שמים או בזכות אבותיו -
תולין לו בזכות עצמו.
משה תלה בזכות אחרים, שנאמר
[שמות לב יג]
"זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך",
לפיכך
תלו לו בזכות עצמו, שנאמר
[תהלים קו כג]
"ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית".
חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב "זכר נא
את אשר התהלכתי לפניך",
לפיכך
תלו לו בזכות אחרים, שנאמר
[מלכים ב יט לד]
"וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני, ולמען דוד עבדי".
והיינו דרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב
[בישעיה לח יז] ב"מכתב לחזקיהו מלך יהודה, בחלותו, ויחי מחוליו,
הנה לשלום
-
מר לי מר",
מדוע נכתב פעמיים "מר"?
לומר לך כי אפילו בשעה ששיגר לו הקב"ה
לחזקיהו
שלום
-
מר הוא לו!
על שאמר לו הקב"ה שאינו עושה זאת בזכותו אלא "למען דוד עבדי".
הגמרא מבארת את דברי האשה השונמית [שהוזכרה לעיל] במה שאמרה לאישה ביחס לאלישע הנביא [מלכים ב ד י]: "הנה נא ידעתי כי איש אלוהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד,
נעשה נא עליית קיר קטנה"
.
רב ושמואל
נחלקו בדבר.
חד אמר: עלייה פרועה היתה,
מגולה שניטלה תקרה וגג שלה,
וקירוה
עשו לה תקרה וגג.
וחד אמר: אכסדרה
[חצר בצורת ח שיש סביבה קירוי סמוך לבית]
גדולה היתה,
וחלקוה לשנים.
מקשה הגמרא:
בשלמא למאן דאמר אכסדרה
-
היינו דכתיב "קיר", כי
חילקוה לשנים על ידי קיר,
אלא למאן דאמר עלייה
-
מאי "קיר"
והרי לא הוסיפו קיר, אלא תקרה?
מתרצת הגמרא:
שקירוה,
בתיקרה ובגג, ו"קיר" הוא מגזרת "תקרה".
מקשה הגמרא לאידך:
בשלמא למאן דאמר עלייה, היינו דכתיב "עליית", אלא למאן דאמר אכסדרה
-
מאי "עליית"?
מבארת הגמרא: שהיתה
מעולה שבבתים.
"ונשים לו שם מטה ושולחן וכסא ומנורה".
אמר אביי, ואיתימא רבי יצחק: הרוצה להנות משל אחרים, יהנה
ואין אסור בדבר -
כאלישע!
כמו שמצינו באלישע שנהנה משל השונמית .
ושאינו רוצה להנות
משל אחרים
אל יהנה
, ואין בכך לא משום גסות הרוח, ולא משום שנאה -
כשמואל הרמתי!
כמו שמצינו בשמואל הרמתי שלא רצה להנות,
שנאמר
[שמואל א ז יז]
"ותשובתו הרמתה כי שם ביתו"
. וכי איני יודע ששם ביתו?
ואמר רבי יוחנן שכל מקום שהלך שם, ביתו עמו,
והיינו שהיה נושא עמו כל כלי תשמישי ביתו, וכן אהל לחנייתו, ועשה זאת כדי שלא להנות מאחרים.
"ותאמר אל אישה, הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא"
[מלכים ב ד ט].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש,
לפי שהאשה מצויה בבית יותר מן האיש.
ומבררת הגמרא
"קדוש הוא"
-
מנא ידעה?
רב ושמואל
נחלקו בדבר.
חד אמר: שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו.
שאכילתו היתה כאילו הקריב תמידים. ולכן לא נראה זבוב, וכבר מצאנו נס זה בבית המקדש [אבות].
וחד אמר: סדין של פשתן הציעה על מטתו
ועל סדין זה ניכר היטב כל לכלוך,
ולא ראתה קרי עליו,
והבינה מכך שכל מחשבותיו הם בענינים השכליים, ולכן קראתו קדוש.
"קדוש הוא".
אמר רבי יוסי ברבי חנינא
: "הוא" ממעט כי רק
הוא קדוש ומשרתו אינו קדוש.
"ויגש גיחזי להדפה"
[מלכים ב ד כז].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא
: "להדפה" נוטריקון הוא, ומלמד
שאחזה בהוד יפיה
בדדיה.
"עובר עלינו תמיד"
[שם פסוק ט].
אמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי
אליעזר בן יעקב
: הרי לא היה עובר שם בקביעות, אלא כשהזדמן לשונם, ובהכרח שלשון "תמיד" מלמדת כי
כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב
קרבנות
" תמידין".
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב: אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל. שנאמר
[תהילים קל א]
"ממעמקים קראתיך ה'".
תניא נמי הכי: לא יעמוד אדם
בשעת התפילה
לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף.
אפילו אינם גבוהים שלשה טפחים , משום שטרוד במחשבתו שמא יפול ואינו יכול לכוון,
ולא במקום גבוה
שלשה טפחים,
ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל,
לפי
שאין גבהות לפני המקום. שנאמר [תהילים קל א]
"ממעמקים קראתיך ה'". וכתיב
[תהלים קב א]
"תפלה לעני כי יעטוף",
ומשמעותו שראוי להתפלל דרך עניות ולא דרך גאוה.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא, משום רבי אליעזר בן יעקב: המתפלל צריך שיכוין את רגליו זו אצל זו,
להדמות למלאכים, כי כיון שמדבר עם שכינה צריך לסלק כל מחשבות הגוף מלבו ולהדמות כאילו הוא מלאך,
שנאמר
על רגלי המלאכים [יחזקאל א ז]
"ורגליהם רגל ישרה"
שנראין כרגל אחת.
ואמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: מאי דכתיב
[ויקרא יט כו]
"לא תאכלו על הדם"?
כוונת הכתוב לומר:
לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם!
אמר רבי יצחק, אמר רבי יוחנן, אמר רבי יוסי ברבי חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב: כל האוכל ושותה, ו
רק
אחר כך מתפלל
-
עליו הכתוב אומר
[מלכים א יד ט]
"ואותי
-
השלכת אחרי גויך".
והיה די לכתוב "השלכת אחריך", ותיבת "גויך" מיותרת. לפיכך דרש,
אל תקרי "גויך", אלא "גאיך".
וכך
אמר הקב"ה
: וכי
לאחר שנתגאה זה
-
קבל עליו
עול
מלכות שמים?
שנינו במשנה:
ורבי יהושע אומר עד שלש שעות: אמר רבי יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי יהושע!
שנינו במשנה:
הקורא מכאן ואילך,
אחר שלש שעות,
לא הפסיד
כל שכרו, אלא הוא נוטל שכר רק כאדם הקורא אחת מכל הפרשיות שבתורה.
אמר רב חסדא, אמר מר עוקבא: ובלבד שלא יאמר
עם קריאתו, ברכת
יוצר אור
, כי אז יפסיד שכרו, משום שהוא מברך ברכה לבטלה.
מיתיבי
מברייתא:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה, אבל מברך הוא שתים
-
לפניה, ואחת
-
לאחריה!
תיובתא דרב חסדא תיובתא!
איכא דאמרי
להיפך: כך
אמר רב חסדא: אמר מר עוקבא, מאי "לא הפסיד"
-
שלא הפסיד ברכות
ויכול לברכן גם אחר שלש שעות.
תניא נמי הכי
בברייתא:
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה. אבל מברך הוא שתים
-
לפניה, ואחת
-
לאחריה.
אמר רב מני: גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה.
והראיה:
מדקתני
במשנתנו -
הקורא מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם הקורא בתורה! מכלל, דקורא בעונתה עדיף.
מתניתין:
בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטה
על צדו
ויקרא
קריאת שמע דרך שכיבה .
ובבקר יעמוד
ויקרא קריאת שמע דרך קימה,
שנאמר "ובשכבך ובקומך".
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו
או בקימה או בשכיבה או בהליכה,
שנאמר "ובלכתך בדרך"
והיינו בכל מצב, אפילו שאינו לא עמידה ולא ישיבה.
טענו בית שמאי לבית הלל:
אם כן, למה נאמר
[דברים ו ז]
"ובשכבך ובקומך"?
אם לא להורות על אופן הקריאה!
ענו להם בית הלל: בא הכתוב להורות על זמן הקריאה שהוא
בשעה שבני אדם שוכבים
לישון בלילה,
ובשעה שבני אדם עומדים
ממטתם בבוקר.
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך
רכוב על בהמה, וירדתי ממנה לארץ,
והטתי לקרות
קריאת שמע
כדברי בית שמאי, וסכנתי בעצמי מפני הלסטים
, שיכלו להורגני, ואילו היה קורא כדעת בית הלל, היה יכול להמשיך לרכב על בהמתו ולצאת במהרה ממקום סכנה.
אמרו לו
חכמים:
כדי היית לחוב בעצמך!
חייב מיתה היית, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך ואשם במיתתך, כיון
שעברת על דברי בית הלל.
Translation
of
This prohibition applies only before the morning prayer, when one has not yet prayed any prayer that day. Since by Torah law one is obligated in only one prayer, one might think that after praying the evening prayer it would be permitted to eat. Nevertheless, it is forbidden, because for this matter the day begins when one rises, not at night, since the reason for the mitzva is that one should ask for his needs each day. This verse teaches that the prohibition concerns eating itself; therefore even tasting is forbidden. The prohibition applies only once the time for prayer has arrived and one has still not fulfilled his obligation. According to this reasoning, even if one began eating beforehand, he must stop; see Tur and Beit Yosef section 89. This differs from the prohibition against eating before the afternoon prayer, which is based on concern that one may become involved in his meal and continue eating. Therefore, it begins already near the time of the afternoon prayer, and only eating was prohibited, whereas tasting is permitted because there is no concern that he will continue. It is possible that even one who began eating with permission may finish; see Ashrei LeShlomo, part 3, section 15. Indeed, the Melei Ro'im wrote that the prohibition derived from “You shall not eat” was stated only with regard to the morning prayer, but the prohibition derived from “You have cast Me behind your body” also applies before the afternoon prayer. See the Sefer HaYirah of Rabbeinu Yonah, who maintained that for this reason it is forbidden to eat even before the evening prayer. This is difficult, since above, on 4b, the reason given was so that sleep would not overtake him; see the following note. The Biur Halakha (section 89, s.v. “and not”) wrote that “You shall not eat over the blood” adds that even after one has accepted the yoke of the kingdom of Heaven through the recitation of the Shema, he may not eat before praying. If he needs to eat for medical reasons, he should recite the Shema first, because of “You have cast Me behind your body.” This is also implied by the SeMaG (positive commandments, commandment 18), which reads: “and afterward he recites the Shema.” However, more simply, two sources were needed because “You shall not eat over the blood” concerns the laws governing eating, which is forbidden before prayer, whereas “You have cast Me behind your body” teaches that there is a defect in the prayer because of arrogance. This is also implied by the words of the Rosh, who ruled that if one began eating and dawn broke, he must stop. This is because they associated this prohibition with the negative commandment “You shall not eat,” not because of the severity of that commandment, since the prohibition is rabbinic, but because the prohibition inherently concerns eating. Therefore, beginning with permission does not help. The prohibition because of “You have cast Me behind your body,” however, concerns the laws of prayer, and its ruling is like that of one who begins eating before the afternoon prayer, who need not stop. See Taz section 89, subsection 3, who permitted engaging in one’s affairs immediately after dawn, since it is not yet the time of prayer. The Pri Megadim raised a difficulty from the Rosh’s ruling that one must stop at dawn. According to the above, this is a prohibition that applies only to eating; see below, 14, note 25. The Beit Yosef (section 89) cited Maharai Abuhav as saying that it is permitted to drink water before prayer, because this does not involve arrogance. The Pri Megadim wondered: There is also the negative commandment “You shall not eat.” He answered that this prohibition is only rabbinic. It is possible that he meant that only the prohibition based on arrogance was associated with the negative commandment; see Magen Avraham and Pri Megadim (section 105, subsection 3). However, Maimonides (Book of the Commandments, root 9) and Sefer HaHinukh (commandment 248) maintained that it is a Torah prohibition. Indeed, the Pri Ḥadash (section 89, subsection 3) wrote that his words (Laws of Prayer 5:2) make clear that even drinking water is forbidden. The Arukh HaShulḥan (section 89, subsection 23) likewise derived this from the fact that even tasting is forbidden (Laws of Prayer 6:4). But the
Rav Mani said: One who recites the Shema at its proper time is greater than one who engages in Torah study. The proof is: Since it is taught in our Mishna: “One who recites it from this time onward has not forfeited his reward, like a person who reads from the Torah”—it follows that one who recites it at its proper time is superior. The
“You deserved to be liable for your own life!” You would have been liable for death, and had you died, you would have been responsible for your own death and guilty of causing it, since you transgressed the words of Beit Hillel.