Text version of this daf: original and translation
Bava Metzia 35a (לה.) — the Talmud in English
Bava Metzia 35a (בבא מציעא לה.): איתא לדרב הונא , האומר, שאף מי שמשלם עבור הפקדון ואינו פוטר את עצמו, צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו - אם כן למה הפכו חכמים את השבועה על המלוה, והרי כיון ד בהכרח משתבע…
Original text — Bava Metzia 35a (לה.)
איתא לדרב הונא
, האומר, שאף מי שמשלם עבור הפקדון ואינו פוטר את עצמו, צריך לישבע שבועה שאינו ברשותו - אם כן למה הפכו חכמים את השבועה על המלוה, והרי
כיון ד
בהכרח
משתבע מלוה שאינה
[המשכון]
ברשותו, היכי מצי מפיק לה
[איך יוציאנה]!?
אמר
תירץ
רבא, אמר רב יוסף
: הברייתא עוסקת בכגון
שיש עדים שנשרפה
, ואין צריך המלוה לישבע שאינו ברשותו.
ותמהינן עלה:
אי הכי
שודאי נשרפה - מה יש לחוש אם יישבע הלוה שהשבועה מוטלת עליו, והרי
מהיכא מייתי לה
[מנין יביאנה] המלוה כדי להכחיש את הלוה!?
אלא אמר רב יוסף
לתרץ: הברייתא עוסקת בכגון
שיש עדים שנגנבה
.
ואכתי מקשינן:
סוף סוף מהיכא מייתי לה
המלוה, והרי ודאי נגנבה!?
ומשנינן: יש לחוש
דטרח
המלוה
ומייתי לה
למשכון [יטרח לחפש אחר הגנב ויביא את המשכון].
ומקשינן עלה:
אי הכי
שחושש אתה, שמא יטרח האחד למוצאה כדי להכחיש את הנשבע - מה הועילו חכמים בתקנתם!? והרי
כי משתבע מלוה נמי, לטרח לוה וליתי
[יטרח אף הלוה להביאה כדי להכחיש את המלוה]!?
ומשנינן:
בשלמא מלוה
יכול הוא לטרוח ולמצוא את הגנב, כי
ידע מאן קא עייל ונפק בביתיה
[יודע הוא מי הם באי ויוצאי ביתו], ומביניהם יחפש את הגנב
; אלא לוה, מי ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה
[וכי מכיר הוא בבאי ויוצאי ביתו של המלוה], עד שיהא בידו למצוא את הגנב מביניהם!?
רב אשי אמר
לתרץ את הקושיא מן המשנה על רב הונא:
אין כוונת המשנה, שישבע המלוה ולא הלוה כמה היה שוה, אלא כוונת המשנה לומר, שאף
זה
המלוה -
נשבע, ו
מלבד מה ש
זה
הלוה -
נשבע;
כיצד:
זה
המלוה -
נשבע שאינה ברשותו
, וכמו שאמר רב הונא.
וזה
הלוה -
נשבע כמה היה שוה
, שעליו מוטלת השבועה.
ו
מה ששנינו במשנה: "מי נשבע, מי שהפקדון אצלו",
הכי קאמר
:
מי
מהם
נשבע תחילה, מלוה
הוא ש
נשבע תחילה
שאין המשכון ברשותו, שאם לא כן,
שמא ישבע זה
הלוה כמה היה שוה,
ויוציא הלה
המלוה -
את הפקדון
.
רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא, אמר
:
רישא דסיפא
העוסקת בתביעת הלוה למלוה - היא דהויא
תיובתא לרב הונא!
שהרי שנינו ברישא דסיפא: "
סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר, לא כי, לא סלע הלויתיך עליו, סלע היה שוה, פטור
" המלוה משבועה, משום שכופר הכל הוא.
ואם איתא לדרב הונא
[אם כדברי רב הונא] - שהמלוה צריך לישבע שהמשכון אינו ברשותו - אם כן למה פטור הוא משבועה, והרי אף שכפר הכל:
מגו
[מתוך]
דמשתבע מלוה שאינה ברשותו
וכדאמר רב הונא,
לשתבע נמי אגילגול שבועה
, יישבע אף על מה שיגלגל עליו הלוה:
כמה היה שוה!?
אמר רב אשי
:
אמריתה לשמעתא
, אמרתי את דברי רב הונא, וקושיית רב הונא בר תחליפא עליו,
קמיה דרב כהנא
[לפני רב כהנא],
ואמר לי
לתרץ את דברי רב הונא:
תהא במאמינו
, המשנה עוסקת באופן שהלוה מאמין למלוה שאין המשכון ברשותו, ואינו צריך לישבע על כך, ואם כן אי אפשר לגלגל עליו שבועה.
ומקשינן עלה: והרי אם מעמיד אתה את המשנה בלוה שהוא מאמין למלוה, אם כן,
ונהמניה לוה למלוה נמי בהא: כמה היה שוה
, [יאמיננו גם בטענתו על שוייות המשכון], ולשם מה הוא משביעו כלל!?
ומשנינן: אכן הלוה מאמינו שאינו גוזלו, אלא שסובר הלוה ש
לא קים ליה
למלוה
בגויה
[אין המלוה שאינו בעל המשכון מכיר במשכון וטועה הוא בחישוב ערכו], ולכן הוא משביעו.
ואכתי מקשינן: והרי כיון שאתה מפרש את המשנה שהיא עוסקת באופן שהלוה מאמין את המלוה,
ונהמניה מלוה
אף הוא
ללוה
כמה היה שוה,
ד
הא
קים ליה
ללוה
בגויה
דמשכון כמה הוא שוה!?
ומשנינן:
לא מהימן ליה
[אין המלוה מחזיק את הלוה לנאמן].
ותמהינן:
ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה, ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה!?
כלומר: וכי מה טעם יש לפרש, שהתנא עוסק במקרה מסוים שהלוה מאמינו למלוה, והמלוה אינו מאמינו ללוה.
ומשנינן: סתמא דמילתא כך הוא, כי:
לוה מקיים ביה במלוה
העשיר את הפסוק: "
תומת ישרים תנחם
[תמימות הישרים תנהלם] ", כלומר: אם לא שאדם נאמן וישר הוא, לא היו מעשרים אותו מן השמים.
ואילו
מלוה מקיים ביה בלוה
העני: "
וסלף בוגדים ישדם
[ישדדם] ", כלומר: איש בוגד ולא ישר הוא, על כן עני ושדוד הוא.
מעשה ב
ההוא גברא דאפקיד כיפי
[נזמים]
גבי חבריה
[מעשה באדם שהפקיד נזמים ביד חבירו].
לאחר זמן
אמר ליה
המפקיד לנפקד:
הב לי כיפאי
[הב לי את נזמי]!
אמר ליה
הנפקד למפקיד:
לא ידענא היכא אותבינהו
[איני יודע היכן שמתים].
אתא
הנפקד
לקמיה דרב נחמן
לשאול בדינו:
אמר ליה
רב נחמן לנפקד:
כל
האומר "
לא ידענא
"
פשיעותא היא
, ולכן
זיל שלים
ליה למפקיד את נזמיו; ומכל מקום לא ציית הנפקד לפסק הדין, ו
לא שילם
הנפקד.
אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה
[הלך רב נחמן וגבה ממנו את טרקלינו] כפי ערך הנזמים.
לסוף אשתכח כיפי
[לסוף מצאו את הנזמים],
ואיקור
[התייקרו] הנזמים בינתיים, והיו שוים יותר מערך האפדנא ששולמה עבורם.
אמר רב נחמן
:
הדרי כיפי למרייהו, והדרא אפדנא למרה
[חוזרים הנזמים כמות שהם לבעליהם, והטרקלין יחזור לנפקד שגבו אותו ממנו].
אמר רבא
:
הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן
, ישוב הייתי באותה שעה - שבא דין זה - לפני רב נחמן,
ופרקין
"
המפקיד
"
הוה
[ובפרקנו פרק המפקיד היינו עוסקים],
ואמרי ליה
[הקשיתי לו]:
והרי שנינו במשנתנו: "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו
שילם ולא רצה לישבע
... נמצא הגנב משלם תשלומי כפל ... למי משלם למי שהפקדון אצלו"; והיה לנו לומר: כשם שזוכה הוא בכפל כך זוכה הוא ביוקר!? והיות והנפקד שילם את הנזמים, ולא נפטר על ידי שבועה, מן הדין שיהא היוקר שלו!?
ולא אהדר לי
[לא השיב לי רב נחמן על קושייתי],
ושפיר עבד דלא אהדר לי
[יפה עשה שלא השיבני], כי אין זו קושיא!
מאי טעמא
: כי
התם
במשנתנו -
לא אטרחיה
הנפקד למפקיד
לבי דינא
[לא הטריחו לתובעו בבית הדין], אלא מיד כשתבעו בינו לבינו, הסכים לשלם.
אבל
הכא
במעשה הנזמים - הרי
אטרחיה
הנפקד למפקיד
ל
תובעו ב
בי דינא
, ובאופן זה, אף כששילם אינו מקנה לו לא כפל ולא יוקר. ומקשה הגמרא על רב נחמן, שפסק להחזיר את הדין, ולבטל את הגביה:
למימרא דסבר רב נחמן: שומא
נכסי לוה ששמו בית הדין למלוה לפרעון חובו -
הדר
ללוה אם ירצה לפרוע את חובו במעות!? שהרי כך נראה ממה שהחזיר רב נחמן את הטרקלין למשלם!?
ומשנינן: לעולם יש לומר דסבר רב נחמן שומא לא הדר, ו
שאני התם
באותו מעשה,
דשומא בטעות הוה, דהא הוו כיפי מעיקרא
, שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, ואילו היה יודע לא היו שמין את הטרקלין; אבל שומא שבית דין שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו, הרי הוא כמכר
גמור ואינו חוזר.
אמרי נהרדעי
:
שומא הדר עד תריסר ירחי שתא
[חוזר לבקשת הלוה עד שנים עשר חודש].
אמר אמימר: אנא מנהרדעא אנא, ו
בכל זאת
סבירא לי: שומא הדר לעולם
, ולא עד שנים עשר חודש בלבד.
והלכתא: שומא הדר לעולם, משום שנאמר
: "
ועשית הישר והטוב
".
הגמרא מביאה כאן פסקי הלכות בדין "שומא הדר":
דינים אלו הם
פשיטא
:
א. אם
שמו ליה
בית הדין
לבעל חוב
את נכסי מי שלוה ממנו,
ואזל איהו
[והלך בעל החוב]
ושמה לבעל חוב דידיה
[פרעם לאותם נכסים לבעל חוב שלו], כי אז
אמרינן ליה
לבעל החוב השני:
לא עדיף את מגברא דאתית מיניה
[אינך טוב מזה שבאת מחמתו], וכשם שהראשון היה צריך להחזיר, אף אתה שבאת מכחו - תחזיר ללוה הראשון ששמו אותה ממנו.
ב. ופשיטא נמי: אם
זבנה
[מכרה המלוה] לקרקע שהגבוהו בית הדין משל הלווה, או
אורתה
[הורישה לבניו],
ויהבה במתנה
[או שנתנה במתנה],
ודאי
שאנו אומרים:
הני
לוקח יורש ומקבל המתנה -
מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות
, [מתחילה על דעת קרקע ירדו לה, ולא על דעת מעות], ואינם צריכים להחזיר אותה ולקבל מעות תמורתם.
ג. ופשיטא נמי: אם
שמו לה לאשה
את נכסי מי שלוה ממנה,
ואינסיבא
[נישאה],
או
אם
שמו מינה דאשה
[או שהיתה היא הלווה ושמו את נכסיה],
ואינסיבא, ומתה
:
בעל בנכסי
מלוג [נכסים, שהבעל אוכל פירותיהם, והגוף שייך לאשה] של
אשתו
שמתה, "
לוקח
"
הוי
בגוף הקרקע ולא "יורש" כשאר יורשים, ולפיכך:
לא מיהדר ולא מהדרינן ליה
[אינו מחזיר, ואינו יכול לתבוע שיחזירו לו], כשם שלוקח אינו מחזיר, ואינו יכול לתבוע להחזיר את השומא.
ומשום
ד
כך
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: באושא
[כשגלו סנהדרין שהיו יושבים בלשכת הגזית, לשם]
התקינו
:
האשה שמכרה בנכסי מלוג
את הגוף השייך לה -
בחיי בעלה, ומתה, הבעל מוציא
את גוף הקרקע
מיד הלקוחות
.
הרי ש"לוקח" הוא שקדם ללקוחות, כי אילו היה "יורש" לא היה יכול להוציא מן הלקוחות, שהרי בן שהוא "יורש" אינו יכול להוציא מיד לקוחות שקנו מאביו בחייו.
Translation
the lender
.
!?
What is the reason:
because
there—
in our Mishna—
he did not trouble
the bailee to bring the matter before
the court [
he did not require him to sue him in court; rather, immediately when he demanded it of him privately, he agreed to pay].
But
here—
in the incident involving the earrings—
he did trouble
the bailee to
bring
the demand before
the court,
and in such a case, even when he paid, he does not grant him either the double payment or the appreciation in value. And the Gemara challenges Rav Naḥman, who ruled that the judgment should be reversed and the collection annulled:
Does this mean that Rav Naḥman holds that an appraisal—
the borrower’s property that the court appraised and transferred to the lender in repayment of his debt—
returns
to the borrower if he wishes to repay his debt with money!? For this is what appears from Rav Naḥman’s returning the mansion to the one who paid!?
And we answer: It can always be said that Rav Naḥman holds that an appraisal does not return, but
there it is different,
in that incident,
for the appraisal was made in error, since the earrings had in fact existed from the outset,
for at the beginning of the appraisal the earrings were in his possession, although he did not know this; had he known, they would not have appraised the mansion. But an appraisal that the court makes because a person has no money and owes the creditor is like a
complete sale and does not return.
The sages of Nehardea said:
An appraisal returns for up to twelve months [
it returns at the borrower’s request for up to twelve months].
Ameimar said: I am from Nehardea, and
nevertheless
I hold that an appraisal returns forever,
and not only for twelve months.
And the halakha is: An appraisal returns forever, because it is stated: “
You shall do what is upright and good.”
The Gemara brings here rulings concerning the law that “an appraisal returns”:
These laws are
obvious:
A. If
the court appraised for
the
creditor
the property of the person who borrowed from him,
and he went [
and the creditor went]
and appraised it for his own creditor [
he repaid his own creditor with that property], then
we say to him
the second creditor:
You are no better than the man from whom you derived your claim [
you are no better than the person through whom you acquired it]. Just as the first creditor was required to return it, so too you, who came by his authority, must return it to the first borrower from whom it was appraised.
B. It is also obvious: if
he sold it
the creditor sold the land that the court had collected from the debtor's property, or
he inherited it
he inherited it to his sons,
and gave it as a gift
or gave it as a gift,
certainly
we say:
these —
the purchaser, the heir, and the recipient of the gift —
initially descended with the land in mind and not with money in mind,
they initially acquired it with the land in mind, and not with money in mind, and they do not need to return it and receive money in exchange for it.
C. It is also obvious: if
they appraised for a woman
the property of someone who had borrowed from her,
and she married
she married,
or
if
they appraised from the woman
or she herself was the borrower and they appraised her property,
and she married and died:
the husband with regard to
usufruct property [property whose produce the husband consumes, while the corpus belongs to the woman] of
his wife
who died,
is a purchaser
considered
with regard to the corpus of the land, and not a “heir” like other heirs, and therefore:
he does not return it, nor do we return it to him
he does not return it, and he cannot demand that it be returned to him, just as a purchaser does not return it and cannot demand that the appraisal be returned to him.
And because
of
this
Rabbi Yosei bar Rabbi Ḥanina said: In Usha
when the Sanhedrin, which had sat in the Chamber of Hewn Stone, was exiled there,
they instituted:
A woman who sold usufruct property —
the corpus belonging to her —
during her husband's lifetime, and she died, the husband takes out
the corpus of the land
from the purchasers.
Thus, he has the status of a “purchaser” who preceded the purchasers, because if he had been an “heir,” he could not have taken the property from the purchasers; for a son who is an “heir” cannot take property from purchasers who bought it from his father during his lifetime.