Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 49b (מט:) — the Talmud in English
Bava Kamma 49b (בבא קמא מט:): ו דקשיא לך: למה זכה הוא, אימא לך: תני בברייתא " זכתה "; כלומר: זו ששנינו "זכה" היינו זכה המוחזק, שאם חבל בה בחיי הגר, והמכה הוא זה שמוחזק בחוב דמי הולדות כי אז זכה הוא…
Original text — Bava Kamma 49b (מט:)
ו
דקשיא לך: למה זכה הוא, אימא לך:
תני
בברייתא "
זכתה
"; כלומר: זו ששנינו "זכה" היינו זכה המוחזק, שאם חבל בה בחיי הגר, והמכה הוא זה שמוחזק בחוב דמי הולדות כי אז זכה הוא, ואם מת הגר קודם שחבל בה, והיא המוחזקת בולדות, זכתה היא בדמי הולדות.
לימא
מחלוקת רבה ורב חסדא -
כתנאי
היא, [האם נאמר שהתנאים בברייתא הבאה נחלקו במחלוקתם]?
בת ישראל שנשאת לגר, ונתעברה ממנו, וחבל בה בחיי הגר, נותן דמי ולדות לגר
.
ואם חבל בה
לאחר מיתת הגר
:
תני חדא
[למדנו בברייתא אחת]
חייב
המכה.
ותני חדא: פטור
המכה.
מאי לאו תנאי נינהו
, שהברייתא האחת סוברת כרבה, שזכתה האשה בולדות ובתשלומיהן, ולפיכך תנינא: חייב, והיינו לאשה.
ואילו הברייתא השניה סוברת כרב חסדא, שלא זכתה האשה בולדות, ולפיכך פטור הוא.
ומבארת הגמרא:
לרבה
הסובר: שזכתה האשה בולדות כשמת בעלה הגר -
ודאי תנאי היא
, כלומר: רבה אינו יכול לפרש את הברייתא ששנינו בה "פטור" כשיטתו, ובהכרח יפרש הוא שהברייתות נחלקו בדבר, והוא סובר כהברייתא המחייבת דמי ולדות לאשה.
אלא לרב חסדא
הסובר: לא זכתה האשה בולדות כשמת בעלה הגר -
מי לימא
, האמנם הכרח הוא לומר ש
תנאי היא
, כלומר: האם מוכרח הוא שהברייתא הסוברת "חייב" אינה סוברת כרב חסדא, והוא סובר כתנא שבברייתא השניה, או שמא יש לומר, שאף ברייתא זו אינה חולקת?
ומפרשינן שאינו הכרח, כי יש לומר ששתי הברייתות אינן עוסקות ב"דמי ולדות" אלא ב"שבח ולדות", שכאשר לא מת הגר נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם כולו לבעל, או אף האשה חולקת בו עם הבעל; ו
לא קשיא
שתי הברייתות אהדדי:
הא
הברייתא ששנינו בה: "לאחר מיתת הגר, פטור" -
רבנן
היא, שלדעתם אין לאשה זכות בשבח הולדות בחיי הגר, ואף לא לאחר מיתת הגר.
הא
הברייתא ששנינו בה "לאחר מיתת הגר, חייב" -
רבן שמעון בן גמליאל
היא הסובר, שאף לאשה יש זכות בשבח הולדות בחיי בעלה, ומפרש לה ואזיל.
קא סלקא דעתין, דלפי פירוש זה, הא דקתני "חייב", היינו בחצי שבח הולדות, שהוא החלק שהיה לאשה בו בחיי בעלה, ולפיכך מקשינן:
אי
בשבח ולדות עוסקת הברייתא, ו
רבן שמעון בן גמליאל
היא, הסובר: חצי שבח הולדות לאשה הוא אפילו בחי בעלה -
אם כן
מאי איריא
בברייתא [למה נקטה הברייתא] ש"
לאחר מיתה
" חייב המכה לתת לאשה את חלקה, והרי
אפילו מחיים
של הגר
נמי אית לה
[לאשה]
פלגא
[חצי משבח הולדות]!?
ומחדשת הגמרא, שאין הכוונה כפי שחשבנו בתחילה, שחצי שבח הולדות בלבד הוא של האשה כשמת הגר, וכאשר היה לה גם מחיים, אלא:
מחיים אית לה
לאשה
פלגא
בלבד משבח הולדות, ואילו
לאחר מיתה
אית לה
כוליה
, והא דקתני: "חייב" היינו בשבח הולדות כולו.
איבעית אימא
ליישב לדעת רב חסדא שלא יהיה הכרח לומר ש"תנאי היא":
הא והא
שתי הברייתות -
רבן שמעון בן גמליאל
הן, אלא:
כאן
הברייתא ששנינו בה: "חייב" - עוסקת
בשבח ולדות
, שלאחר מיתת הגר כולו לאשה.
כאן
הברייתא ששנינו בה: "פטור" -
בדמי ולדות
, שמאלו נפטר המכה וכדעת רב חסדא.
אמרי
בני הישיבה להקשות על שני הישובים:
והרי
מ
"
שבח ולדות
"
לישמע
ל
דמי ולדות, ומדרבן שמעון בן גמליאל לישמע לרבנן!?
כלומר: כשם שאתה אומר לדעת רבן שמעון בן גמליאל בשבח ולדות, שאם כי מחיי הגר אין לה אלא פלגא, מכל מקום לאחר מיתה זכתה בכולה, אף אנו נאמר כן בדמי ולדות ואפילו אליבא דרבנן, שאם כי מחיים אין לה זכות בדמי ולדות, מכל מקום לאחר מיתה זכתה בהם!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
לא
כן הדבר, ואין לדמות דמי ולדות לשבח ולדות לענין זה, כי:
שבח ולדות דשייכא ידה בגוייהו
[יש לה שייכות בהם] שהרי חציו שלה אפילו מחיים, לפיכך לאחר מיתה
זכיא בהו בכולהו
[זוכה היא בכולו].
אבל
דמי ולדות ד
מחיים
לא שייכא ידה בגוייהו
, אלא כולם לבעל,
לא זכיא בהו כלל
לאחר מיתה.
בעי מיניה רב ייבא סבא מרב נחמן
[שאל רב ייבא סבא את רב נחמן]:
המחזיק בשטרותיו של גר
ששיעבד לו בהם ישראל את קרקעותיו לתשלום חובו - לאחר שמת הגר,
מהו
דינו של המחזיק לקנות את הניר? האם
מאן דמחזיק בשטרא, אדעתיה דארעא הוא דמחזיק
[האם המחזיק בשטר דעתו לזכות על ידי זה בקרקע שבשטר],
ובארעא הא לא אחזיק
שיקנה אותה,
ו
ממילא
שטרא
[הניר עצמו]
נמי לא קנה
, משום
ד
הרי
לאו דעתיה אשטרא
[אין דעתו לקנות את הניר אלא את הקרקע], ואם יבוא אחר לזכות בניר - זכה.
או דלמא: דעתיה
של המחזיק
נמי אשטרא
[על הניר עצמו], וזכה על כל פנים בניר.
א
מר ליה רב נחמן לרב ייבא סבא:
עני מרי
[ענני אדוני]:
וכי
ניר כדי
לצור על
פי
צלוחיתו הוא צריך
, עד שנאמר: דעתו היתה על השטר עצמו!?
אמר ליה
: אכן
לצור ולצור.
אמר רבה
:
משכונו של ישראל ביד גר
, שהיה הישראל חייב מעות לגר ונתן לו הישראל משכון,
ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו
[במשכון],
מוציאין אותו מידו
ונותנים לבעל המשכון.
ומפרשינן:
מאי טעמא
:
כיון דמית ליה גר, פקע ליה שעבודיה
, משמת הגר פקע החוב ובעקבותיו השעבוד, ומשפקע השעבוד מן המשכון, הרי הוא של הלוה ששעבדו.
ואם היה
משכונו של גר ביד ישראל
, שהגר הוא זה שנתן לישראל משכון על חובו שהיה חייב לישראל,
ומת הגר, ובא ישראל אחר והחזיק בו
, כך הוא הדין:
זה
המלוה -
קנה
במשכון
כנגד מעותיו
[חובו].
וזה
התופס -
קנה את השאר
.
ומקשינן עלה:
ואמאי
לא זכה המלוה בכל המשכון,
תקני ליה חצירו
מן ההפקר!?
דהאמר רבי יוסי בר חנינא: חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו
, ואם כן, אף שלא ידע ממיתתו של הגר, ולא נתכוין לזכות בו, יקנה לו חצירו שלא מדעתו!?
אמרי
בני הישיבה ליישב:
הכא במאי עסקינן
: בכגון
דליתיה
למלוה בעיר בשעת מיתת הגר, ובאופן זה אין חצירו קונה לו, כי:
כל היכא דאיתא לדידיה
[בעל החצר נמצא בעיר],
דאי בעי מקני מצי קני
, שאם היה רוצה לזכות בעצמו בחפץ היה זוכה,
קניא ליה נמי חצירו
.
אבל
כל היכא דליתיה לדידיה, דאי בעי הוא למיקני, לא מצי קני, חצירו נמי לא קניא
.
והלכתא
שלא כתירוץ זה, ומה שאמר רבה שאין הוא קונה את המשכון בחצר, מיירי בכגון
דליתיה
למשכון
בחצירו
של המלוה,
דלא קנה
.
מתניתין:
המשנה לפנינו קובעת את הכלל ש"מקום הבור" נחשב לפי מקום פתחו של הבור.
אם הוא פתוח לרשות הרבים, דינו כבור ברשות הרבים, ואם הוא פתוח לרשות היחיד, דינו כבור ברשות היחיד. ואין זה משנה היכן נמצא חלל הבור.
החופר בור ברשות היחיד, ופתח
את פתחו של הבור
לרשות הרבים.
או
שחפרו
ברשות הרבים, ופתח
את פתחו
לרשות היחיד.
או
שחפרו
ברשות היחיד, ופתח
פתחו
לרשות היחיד אחר.
ונפל שמה שור או חמור, והוזק,
חייב
החופר בתשלומי הנזק.
והתנא במשנתנו סובר שחיוב האדם על היזק של בורו הוא בין אם חפרו ברשות הרבים ובין אם חפרו ברשות היחיד. ולפיכך בין שפתחו ברשות הרבים ובין שפתחו ברשות היחיד, הרי זה חייב.
גמרא:
תנו רבנן: החופר בור ברשות היחיד ופתחו לרשות הרבים
הרי זה
חייב
על נזקי הבור.
וזהו בור האמור בתורה, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו,
דהיינו שנשאר הבור ברשותו,
זהו בור האמור בתורה.
ומפרשת הגמרא את מחלוקתם:
אמר רבה: בבור ברשות הרבים, כולי עלמא לא פליגי דמחייב.
מאי טעמא?
דאמר קרא "כי
יפתח
איש בור, או
כי יכרה
איש בור. בעל הבור ישלם".
ולכאורה קשה, מדוע כתב רחמנא "או כי יכרה"? הא בלאו הכי ידעינן שהכורה בור חייב בנזקי הבור מקל וחומר:
אם על הפתיחה חייב,
אף שאינו יוצר בור מתחילתו אלא מסיר את השמירה ממנו,
על הכריה
שעושה בור ממש
לא כל שכן
שיהא חייב,
אלא
למה כתביה קרא? ללמדך, שאין חיוב חופר הבור משום שהבור שלו, אלא
על עסקי פתיחה וכריה באה לו.
מכיון שפתח או כרה את הבור, הרי זה נתחייב בנזקיו, על אף שאין הבור שלו וברשותו.
Translation
«
from it to
That is: Just as, according to Rabban Shimon ben Gamliel, you say concerning the enhancement of the fetuses that although during the convert’s lifetime she has only half, nevertheless after his death she acquired all of it, so too we should say this concerning the payment for the fetuses, even according to the Sages: although during his lifetime she has no right to the payment for the fetuses, nevertheless after his death she acquired it!?
Or perhaps: his intention
of the one who took possession
was also with regard to the document
[with regard to the paper itself], and in any event he acquired the paper.
S
aid Rav Naḥman to Rav Yeiva the Elder:
Explain, my master
[answer me, my master]:
But
a sheet of paper is fit
to wrap around
the mouth of
his flask; is that what he needs it for
, such that it can be said that his intention was for the document itself?!
He said to him:
Indeed,
to wrap and to wrap.
Rabba said:
If a Jew’s collateral is in the possession of a convert
, meaning that the Jew owed money to the convert and the Jew gave him collateral,
and the convert died, and another Jew came and took possession of it
[of the collateral],
it is taken from him
and given to the owner of the collateral.
And we explain:
What is the reason?
Once the convert dies, his lien lapses
, for when the convert dies, the debt and consequently the lien lapse; and once the lien has lapsed with regard to the collateral, it belongs to the borrower who had pledged it.
But if it was
a convert’s collateral in the possession of a Jew
, meaning that it was the convert who gave the Jew collateral for a debt that he owed the Jew,
and the convert died, and another Jew came and took possession of it
, the law is as follows:
This one
—the lender—
acquires
through the collateral
the equivalent of his money
[his debt].
And this one
—the one who seized it—
acquires the remainder.
And we raise an objection:
But why
does the lender not acquire the entire collateral?
Should not his courtyard acquire it for him
from ownerless property?!
For Rabbi Yosei bar Ḥanina said: A person’s courtyard acquires for him without his knowledge
, and therefore, even though he did not know of the convert’s death and did not intend to acquire it, his courtyard should acquire it for him without his knowledge?!
The members of the academy said
to resolve the matter:
What are we dealing with here:
In a case
where he is not present
—the lender is not in the city at the time of the convert’s death, and in such a case his courtyard does not acquire for him, because:
Wherever he himself is present
[the owner of the courtyard is in the city],
so that if he wanted to acquire it, he could acquire it
, meaning that if he wanted to acquire the object himself, he would acquire it,
his courtyard also acquires it for him.
But
wherever he himself is absent, so that if he wanted to acquire it, he could not acquire it, his courtyard likewise does not acquire it.
And the halakha is
not in accordance with this resolution; rather, when Rabba said that he does not acquire the collateral through his courtyard, he was speaking of a case
where it is absent
from the collateral
in his courtyard
of the lender,
and he did not acquire it.
Mishna:
The Mishna before us establishes the principle that “the location of the pit” is determined by the location of the pit’s opening.
If it opens onto the public domain, its status is that of a pit in the public domain; and if it opens onto a private domain, its status is that of a pit in a private domain. It makes no difference where the cavity of the pit itself is located.
One who digs a pit in the private domain and opens
its opening
onto the public domain.
Or
digs it
in the public domain and opens
its opening
onto the private domain.
Or
digs it
in the private domain and opens
its opening
onto another private domain.
And an ox or a donkey fell into it and was injured,
he is liable
to pay for the damage.
The tanna of our Mishna holds that a person is liable for damage caused by his pit whether he dug it in the public domain or whether he dug it in the private domain. Therefore, whether he opened it in the public domain or opened it in the private domain, he is liable.
Gemara:
The Sages taught: One who digs a pit in the private domain and opens it onto the public domain
is
liable
for damage caused by the pit.
And this is the pit mentioned in the Torah; this is the statement of Rabbi Yishmael.
Rabbi Akiva says: If one rendered his domain ownerless but did not render his pit ownerless,
meaning that the pit remained in his possession,
this is the pit mentioned in the Torah.
The Gemara explains their dispute:
Rabba said: With regard to a pit in the public domain, everyone agrees that he is liable.
What is the reason?
As the verse says: “When a person
opens
a pit, or when a person
digs
a pit, the owner of the pit shall pay.”
Apparently, it is difficult: Why did the Merciful One write “or when he digs”? We would know in any event that one who digs a pit is liable for damage caused by the pit by means of a
kal va-chomer:
Even though by opening it he does not create a pit from the outset, but merely removes its covering,
for digging
which actually creates a pit,
is it not all the more so
that he should be liable?
Rather
, why did the verse write it? To teach you that the liability of one who digs a pit is not because the pit belongs to him, but
for matters of opening and digging he becomes liable.
Once he opens or digs the pit, he becomes liable for the damage it causes, even though the pit does not belong to him and is not in his possession.