Text version of this daf: original and translation
Bava Kamma 30a (ל.) — the Talmud in English
Bava Kamma 30a (בבא קמא ל.): ומקשה הגמרא: והאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל : שני דברים אינם ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם בור ברשות הרבים. ומוכח שהמפקיר נזקיו חייב. ומתרצת…
Original text — Bava Kamma 30a (ל.)
ומקשה הגמרא:
והאמר רבי אלעזר
משום רבי ישמעאל
: שני דברים אינם ברשותו של אדם, ועשאו הכתוב כאילו הם ברשותו, ואחד מהם בור ברשות הרבים. ומוכח שהמפקיר נזקיו חייב.
ומתרצת הגמרא:
לא קשיא. הא דידיה,
הוא עצמו סבר שהמפקיר נזקיו פטור. ו
הא
דמשמע מדבריו שהמפקיר נזקיו חייב, זה מה שאמר בשמו
דרביה,
רבי ישמעאל
.
מתניתין:
השופך מים ברשות הרבים,
והוזק בהן אחר,
השופך
חייב בנזקו.
המצניע את הקוץ ואת הזכוכית
ברשות הרבים,
והגודר את גדרו בקוצים
כשהקוצים בולטים לרשות הרבים.
ו
כן
גדר שנפל לרשות הרבים, והוזקו בהן אחרים, חייב בנזקן.
גמרא:
אמר רב
: הא דאמרינן השופך מים ברשות הרבים והוזק בהם אחר חייב בנזקו,
לא שנו,
לא אמרו כן
אלא
בזמן
דנטנפו כליו
של הניזק
במים,
שאז בעל המים חייב עליהם כדין ממונו המזיק [מדין שור]. ומדובר באופן שלא הפקיר בעל המים את מימיו.
אבל
אם הוזק
הוא עצמו,
כגון שנתקל במים ונחבט בקרקע
,
השופך
פטור,
משום ש
קרקע
ה
עולם הזיקתו,
ולא חייבה התורה מדין בור אלא כשהוזק מחמת הבור עצמו. ובגמרא לעיל [כח ב] מובא ששמואל חולק, ומפרש את המשנה בנזקי אדם ולא בנזקי כלים, שכן כל תקלה מבורו למדנו, ובור פטור על הכלים.
אמר ליה רב הונא לרב
: מאחר ולדבריך מדובר בלא הפקיר את מימיו, נמצא שהמים שנתערבו עם העפר ונעשו טיט, עדיין שייכים לו, ואם כן
לא יהא
דינו של הטיט
אלא כרפשו,
כשם שהמשליך רפש ברשות הרבים ולא הפקירו חייב בנזקיו, כך בעל המים יתחייב בנזקי הטיט הנוצר ממימיו.
והשיב רב לרב הונא:
מי סברת,
האם הינך סבור שהמשנה מדברת באופן
דלא תמו מיא,
ונשארו מים מעורבים בעפר, לא, המשנה עוסקת בשופך מים לרשות הרבים, ו
בדתמו מיא,
והוחלק אחד במקום שפיכת המים שנותר חלק גם לאחר שנבלעו המים בארץ.
ו
מקשה הגמרא:
תרתי למה לי!?
לשם מה חזרה המשנה לשנות דין זה, הרי לעיל כבר נאמר נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, ופירשה רב כשהוזקו כליו במים וחייב מדין שור. ומתרצת הגמרא: הוצרכה המשנה לחזור ולשנות הלכה זו,
חדא,
לתקלה שהניחה
בימות החמה,
שאין לו רשות לכך.
וחדא,
לתקלה
בימות הגשמים,
שאף על פי שיש לו רשות לכך, חייב.
דתניא: כל אלו שאמרו
חכמים שמותר להם להשתמש ברשות הרבים. דהיינו
פותקין
את
ביבותיהן
פותחים את הצינור המוליך שופכים מחוץ לבית,
וגורפין
לרשות הרבים את הזבל המצטבר בתוך
מערותיהן -
בימות החמה אין להן רשות
לעשות כן
,
מפני שהוא מקלקל את רשות הרבים,
ובימות הגשמים יש להם רשות.
ואף על פי ש
הוציאו
ברשות, אם הזיקו חייבין לשלם.
שנינו במשנה:
המצניע את הקוץ
[
וכו'
]:
אמר רבי יוחנן
: הא דאמרינן שאם גדר בקוצים חייב,
לא שנו, אלא
ב
מפריח
שהוציא את הקוצים לעבר רשות הרבים, במקום שהולכים בו בני אדם, ועשויין להינזק מהם.
אבל
אם לא יצאו לרשות הרבים, והגודר היה
מצמצם
את הגדר מעט לתוך רשותו ונמצא שמקום בליטת הקוצים הוא בתוך רשותו,
פטור.
מאי טעמא פטור?
אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם
ההולכים ברשות הרבים
להתחכך בכתלים.
תנו רבנן
: אדם
המצניע קוצותיו,
קוצים שלו,
וזכוכיותיו, לתוך כותל של חבירו,
ללא ידיעת בעל הכותל,
ובא בעל
ה
כותל, וסתר כותלו, ונפל
הכותל עם הקוצים והזכוכיות
לרשות הרבים, והזיקו
הקוצים,
חייב המצניע,
שהיה עליו להעלות בדעתו שבזמן שיסתור בעל הכותל את כותלו, יתפזרו הקוצים והזכוכיות ויזיקו את הרבים. אבל בעל הכותל פטור, שכן המצניע נחשב כבעל התקלה.
אמר רבי יוחנן,
זה דשנינו חייב המצניע,
לא שנו אלא
כשהצניע
בכותל רעוע,
העומד ליפול, והיה לו להעלות בדעתו שהכותל עומד ליסתר, והקוצים יפלו לרשות הרבים, ואסור להצניע שם.
אבל בכותל בריא, המצניע פטור,
משום שאינו חייב להעלות בדעתו שמא יסתר הכותל,
וחייב בעל הכותל
לפנות את הקוצים והזכוכיות לאחר שנפלו, ואם היה לו שהות כדי לפנות ולא פינה חייב.
אמר רבינא, זאת אומרת,
מכאן נלמד, כי
המכסה
את
בורו בדליו של חבירו,
ללא הסכמתו,
ובא בעל
ה
דלי ונטל
את
דליו, חייב
בעל הבור,
מפני שהוא יודע שבשעה שירצה בעל הדלי את דליו יבא ויקחנו, ונמצא שמלכתחילה לא כיסה את בורו כראוי.
ותמהה הגמרא:
פשיטא!?
ומתרצת הגמרא:
מהו דתימא, התם,
במצניע את קוציו, הטעם שבעל הכותל פטור
, הוא
משום
דלא הוי ידע ליה
שיש לו קוצים בתוך כותלו,
דלודעיה,
כדי להודיע לבעל הקוצים לקחתם לפני שיסתור כותלו. ולכן על המצניע לתת את דעתו לכך שבעל הכותל יסתור את כותלו עם הקוצים שבפנים.
אבל הכא,
במכסה בורו בדליו של חבירו,
ד
בעל הדלי
ידע ליה
שיש מתחת לדלי בור, הוא אמינא ד
הוה ליה לאודועיה
לבעל הבור לפני שלוקח את דליו.
קא משמע לן,
שבעל הדלי רשאי לקחת את דליו ואינו צריך להודיע לבעל הבור, ובעל הבור חייב.
תנו רבנן: חסידים הראשונים היו מצניעים
את
קוצותיהם וזכוכיותיהם, בתוך
אדמת
שדותיהן,
כדי שלא יוכלו להזיק לעולם.
ומעמיקים להן שלושה טפחים, כדי שלא יעכב
את
המחרישה.
רב ששת שדי להו בנורא
זרקם לאש.
רבא שדי להו בדגלת
זרקם לנהר החידקל.
אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא
הרוצה להיקרא חסיד,
לקיים מילי דנזיקין.
רבא אמר,
הרוצה להיקרא חסיד, עליו לקיים
מילי דאבות.
ואמרי לה,
עליו לדקדק ב
מילי דברכות.
מתניתין:
המוציא את תבנו
[תבואה הנשארת מהעומרים לאחר הדישה]
וקשו
[הנשאר מחובר לקרקע לאחר הקצירה]
לרשות הרבים
כדי שיהפכו
לזבלים
כשירקבו,
והוזק בהן אחר חייב בנזקו.
והטעם מבואר בגמרא, שאפילו בשעת הוצאת זבלים אין היתר להוציא תבן וקש כיוון שהם מחליקים ביותר, אבל מותר להוציא זבל שאינו מחליק בשעת הוצאת זבלים
.
וכל הקודם
לזכות
בהן, זכה,
משום שקנסו חכמים את המניח תקלה ברשות הרבים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר
: לא רק המוציא תבן וקש חייב, אלא
כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו,
כגון המוציא זבל בשעת הוצאת זבלים,
חייבין לשלם. וכל הקודם בהן זכה.
ההופך את הגלל,
צואת בקר המונחת הפקר
ברשות הרבים,
קנאה והרי היא שלו
ו
אם
הוזק בהן אחר,
ההופכה
חייב
בנזקו.
גמרא:
נאמר במשנה: המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהם אחר, חייב.
ודנה הגמרא:
לימא מתניתין דלא כרבי יהודה.
דתניא, רבי יהודה אומר
: דרך בני אדם להעביר את הזבל שנצבר בימות הגשמים בחצר אל השדה, כדי להשביח את הקרקע. ו
בשעת הוצאת
ה
זבלים
מהחצר לשדה,
אדם מוציא זבלו לרשות הרבים, וצוברו
אוספו
כל שלשים יום,
מזמן ההוצאה
כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה,
ויהא ראוי לזיבול.
שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ.
ומשמע מדברי רבי יהודה, שהמוציא זבלו בזמן הוצאת זבלים, אם הזיקו פטור, ואילו המשנה לא חילקה בין המוציא בזמן הוצאת זבלים לשלא בזמן הוצאה, ומשמע שבכל מקרה המוציא חייב.
ודוחה הגמרא: לעולם המשנה מדברת גם בהוציא תבנו וקשו בהיתר כגון בשעת הוצאת זבלים, ו
אפילו תימא,
תאמר שמשנתנו היא גם
רבי יהודה,
לא תיקשי, שכן
מודה רבי יהודה שאם הזיק משלם מה שהזיק,
למרות שיש לו רשות לכך.
ותמהה הגמרא:
והתנן, רבי יהודה אומר,
גמל טעון פשתן שעבר ליד חנות שהנר דולק בפתחה ונשרף הפשתן, בעל הנר חייב לשלם. אבל אם נשרף הפשתן
בנר חנוכה,
בעל הנר
פטור מפני שהוא
דולק שם
ברשות.
מאי לאו,
כוונת רבי יהודה הפוטר "מפני שהוא ברשות", היינו
משום
שיש לו
רשות בית דין
להניח את הנר ברשות הרבים, הרי שהמוציא תקלה לרשות הרבים ברשות בית דין, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור, וכיצד נקטה הגמרא כי רבי יהודה מודה שהמוציא תקלה ברשות בית דין, אם הזיק חייב.
מתרצת הגמרא:
לא,
אין כוונת רבי יהודה שהמניח נר חנוכה פטור על נזקיו מפני שהוא ברשות בית דין, אלא
משום רשות מצוה,
שכן מצווה להניח נר חנוכה ברשות הרבים.
כ
דתניא, רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה.
ובמקום שיש מצווה להניח את האש ברשות הרבים, אם הוזק בה אדם, המניחה פטור. מה שאין כן המניח תקלה ברשות הרבים בזמן הוצאת זבלים, אף על פי שמותר לו להוציא, אם הוזק בה אדם חייב.
ושוב מביאה הגמרא ראיה שרבי יהודה פוטר גם במניח תקלה ברשות בית דין.
תא שמע: כל אלו שאמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים,
כגון הפותקים ביבותיהם וגורפים מערותיהם,
אם הזיקו חייבין לשלם. ורבי יהודה פוטר.
ואם כן נמצא שמשנתנו שחייבה את המוציא תבנו וקשו לזבלים והזיקו, היא דלא כרב יהודה.
דוחה הגמרא:
אמר רב נחמן,
רבי יהודה מדבר במוציא את תבנו וקשו בזמן הוצאת הזבלים שהותר לו לעשות כן, ולכן אם הוזק בהן אדם, פטור בנזקיו.
אבל ב
מתניתין
מדובר במוציא תבנו וקשו
שלא בשעת הוצאת זבלים,
שאין לו היתר לכך,
ו
אם כן משנתנו אף כ
רבי יהודה היא,
שכן גם רבי יהודה מודה שהמוציא שלא בזמן הוצאת זבלים חייב
.
Translation
and someone slipped at the place where the water had been poured, which remained slippery even after the water had been absorbed into the ground.
into the public domain the refuse that accumulates inside
their caves—
because this damages the public domain,
they took it out
But
if the thorns did not extend into the public domain, and the person who built the fence
What is the reason that he is exempt?
into the public domain, and they caused damage—
the thorns
the person who concealed them is liable,
because he should have anticipated that when the owner of the wall demolished it, the thorns and pieces of glass would scatter and injure the public. But the owner of the wall is exempt, since the person who concealed them is considered the owner of the hazard.
without that person’s consent,
and the owner of
the
bucket comes and takes
his
buckets, the owner of the pit is liable,
the owner of the pit,
because he knows that when the owner of the bucket wants his buckets, he will come and take them. It follows that from the outset he did not cover his pit properly.
.
the
The Gemara is puzzled:
And didn’t we learn: Rabbi Judah says,
A camel laden with flax passed by a shop whose lamp was burning at its entrance, and the flax caught fire; the owner of the lamp is liable to pay. But if the flax was burned
by a Hanukka lamp, the owner of the lamp
is
exempt, because it is
burning there
with permission.
Is it not
the intention of Rabbi Judah, who exempts the one who places the lamp “because it is with permission,” that this means
because
he has
authorization from the rabbinical court
to place the lamp in the public domain? If so, one who places an obstacle in the public domain with authorization from the rabbinical court is exempt if a person is injured by it. How, then, did the Gemara state that Rabbi Judah concedes that one who places an obstacle in the public domain with authorization is liable if it causes damage?
The Gemara answers:
No,
it is not Rabbi Judah’s intention that one who places a Hanukka lamp is exempt for damages because it is with authorization from the rabbinical court. Rather,
because it is an authorization for a mitzva,
since it is a mitzva to place a Hanukka lamp in the public domain.
As
it was taught in a beraita: Rabbi Judah says: In the case of a Hanukka lamp, one is exempt because it is an authorization for a mitzva.
And where there is a mitzva to place a fire in the public domain, if a person is injured by it, the one who placed it is exempt. This is not so with regard to one who places an obstacle in the public domain while taking out refuse: Even though he is permitted to take it out, if a person is injured by it, he is liable.
The Gemara again brings proof that Rabbi Judah exempts even one who places an obstacle with authorization from the rabbinical court.
Ta shma: All those whom they said are permitted to soil the public domain,
such as those who open their sewage channels and those who sweep out their caves,
if they caused damage, they are liable to pay. And Rabbi Judah exempts.
If so, it follows that our Mishna, which made one who takes out his straw and stubble for use as refuse liable when they cause damage, is not in accordance with Rav Yehuda.
The Gemara rejects this:
Rav Naḥman said:
Rabbi Judah is speaking of one who takes out his straw and stubble during the time designated for taking out refuse, when he is permitted to do so; therefore, if a person is injured by them, he is exempt from liability for the damage.
But in
the Mishna
the case is one who takes out his straw and stubble
not during the time designated for taking out refuse,
when he has no permission to do so,
and
therefore our Mishna is even according to
Rabbi Judah,
since Rabbi Judah too concedes that one who takes something out not during the time designated for taking out refuse is liable.