Text version of this daf: original and translation
Arakhin 27b (כז:) — the Talmud in English
Arakhin 27b (ערכין כז:): And therefore: the owners give under compulsion twenty-six, namely, twenty-one as the principal, according to the amount by which the second person raised the value, and five…
Original text — Arakhin 27b (כז:)
ועל כן:
הבעלים נותנין
על כרחם
עשרים ושש
, דהיינו: עשרים ואחת בתורת קרן כפי שהעלה השני דמיה, וחמש מוסיפים בתורת חומש על שיעור הקרן שאמרו מתחלה.
ואם אמר אחד אחרי שאמרו הבעלים בעשרים: הרי היא שלי
בעשרים ושתים
[שהוא פחות מכ"ה של בעלים],
הבעלים נותנין
על כרחן
עשרים ושבע
, שהם: כ"ב שהעלה השני, וחומש על מה שאמרו הבעלים מתחלה.
ואם אמר אחד:
בעשרים ושלש, הבעלים נותנין עשרים ושמונה
, כ"ג לקרן וה' לחומש.
ואם אמר אחד:
בעשרים וארבע, הבעלים נותנין עשרים ותשע.
ואם אמר אחד:
בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים
, ומתפרש בגמרא טעם דין זה.
והטעם בכל משנתנו:
שאין מוסיפין
הבעלים
חומש על עלויו של זה
בשיעור הקרן יותר ממה שאמרו הבעלים לתת כקרן, אבל קרן עצמה חייבים לתת כמותו.
ואם
אמר אחד: הרי
היא
שלי בעשרים ושש
, ומוסיף בפדיונו על קרן וחומש של הבעלים שהוא כ"ה,
אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד
, דהיינו עשרים ושש כפי שיעור קרן שהעלה השני, ועוד חומש מקרן שלהם
ודינר,
[נוסף]
, הבעלים קודמין. ואם לאו
שלא רצו כלל לפדות, אין כופים אותם, ו
אומר לו
לזה שאמר בעשרים ושש:
הגעתיך
[הרי היא שלך]! הואיל ואין השני פוחת ממה שרצו הבעלים ליתן עם החומש.
גמרא:
אמר רב חסדא
: זה ששנינו במשנה שאם חזר בו זה שאמר שנותן חמשים, ממשכנים מנכסיו עשר בלבד,
לא שנו אלא שבן ארבעים עומד במקומו
, ולא חזר בו ממה שהסכים לפדותה בארבעים!
אבל
אם
אין בן ארבעים עומד במקומו
, שחזר בו אף הוא, והרי ההקדש מוכרו לבן שלשים,
משלשין
מחלקים את כל הפסד כ' הסלעים שמפסיד ההקדש
ביניהם
, באופן: שבן החמשים נותן ט"ו סלעים, ובן הארבעים ה' סלעים, והטעם: שאותן י' סלעים היתירים על המ' סלעים, שלא נתחייב ליתנם אלא בן החמשים, הרי הוא משלם לבדו, וי' סלעים הנותרים שנתחייבו בהם שניהם, כיון ששניהם נתרצו לפדות הקרקע בארבעים [שבן החמשים שהתרצה בנ' נתרצה גם לפדות במ' שיש בכלל חמשים - ארבעים], מחלקים ביניהם בשוה.
ומקשינן עלה מהא ד
תנן
במשנתנו:
חזר בו
גם
של ארבעים ממשכנין מנכסיו עשר
. ולדברי רב חסדא יקשה:
אמאי
נותן בן הארבעים כל העשר,
ליתן
גם
בר חמשין בהדיה
חמש סלעים, והוא יתן חמש, וכמו שאמר רב חסדא?
ומפרקינן: אין כוונת המשנה כפשוטה, שחזר בו בן הארבעים עם בן החמשים שחזר בו, אלא המשנה מדברת כאן, באופן
דליכא בן חמשים
כלל שהעלה מתחלה על דמי הפדיון של בן הארבעים, וכיון שכך נותן בן הארבעים לבדו את כל העשר שהפסיד.
תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו:
חזר בו
גם
בן שלשים, ממשכנין מנכסיו עשר
, ולרב חסדא יקשה:
אמאי, וליתן דבן ארבעים
שחזר בו תחלה,
בהדיה
עם בן שלשים?
ומשנינן:
דליכא בן ארבעים
כלל.
תו מקשינן מהמשך המשנה, ששנינו:
חזר בו
גם
בן עשרים, ממשכנין מנכסיו עשר
, ויקשה:
אמאי, ליתן דבן שלשים בהדיה
עם בן עשרים?
ומשנינן:
דליכא בן שלשים
כלל.
ומתמהינן:
אי הכי
שמשלשין ביניהם כאשר חזרו שניהם, וכרב חסדא,
אימא סיפא
במשנתנו:
חזר בו של עשר מוכרין אותה בשויה ונפרעין משל
בן
עשר את המותר
. ויקשה: מדוע,
ליתיב בן עשרים בהדיה? וכי תימא: הכא נמי
מדברת המשנה ב
דליכא בן עשרים
כלל,
אי הכי
למה כתוב
נפרעין "משל עשר"
שמשמע שבאים לברר ממי נפרעים, והרי כיון שהוא לבדו בא לפדותה,
נפרעין "ממנו" מיבעי ליה?!
ומשנינן:
אלא אמר רב חסדא
לתרץ הקושיות ממשנתנו באופן אחר:
לא קשיא, כאן
מה שאמרנו לעיל ש"משלשין ביניהן" מדובר שחזרו בן החמשים ובן הארבעים
בבת אחת
, שחזרת בן החמשים הפסידה להקדש עשרים [כיון שחזר בו גם בן הארבעים], וחזרת בן הארבעים אף היא הפסידה עשר להקדש, וכיון שכך מחלקים ביניהם את אותו הפסד י' שעשו שניהם.
כאן
במשנתנו, שכתוב: חזר בו [גם] של ארבעים [וכן כולם], מדובר, שחזרו
בזה אחר זה
שאחרי שחזר בו הראשון חזר השני וכן הלאה, ונמצא שחזרת הראשון הפסידה להקדש רק עשר, שהרי השני עדיין במקומו עומד בשעת חזרת הראשון, ועל כן אין משתתף בהפסד שאר החזרות, וכל אחד משלם עשר בלבד.
ומסייעינן:
תניא נמי הכי: חזרו כלן כאחד משלשין ביניהם
, ולכאורה יקשה
והא אנן תנן
: חזר בו של ארבעים
ממשכנין מנכסיו
של בן ארבעים לבדו
עשר
, ואין בן החמשים משתתף עמו?
אלא לאו
בהכרח שבמשנתנו מדובר שחזרו בזה אחר זה ועל כן אין משלשים, ובברייתא מדובר שחזרו בבת אחת, ועל כן משלשים, ואם כן
שמע מינה כדרב חסדא, שמע מינה!
איכא
שאמרו את תירוצו של רב חסדא, כתירוץ על זה
דרמי להו מירמא
[שהוקשה לבני הישיבה סתירה] מהמשנה על הברייתא:
תנן
במשנתנו
חזר בו של עשר מוכרין אותה בשוויה ונפרעין "משל עשר" את המותר
, ומזה שכתוב "משל עשר", משמע שהיה גם אחר שרצה לפדותה בשל עשרים, וחזר בו, ומכל מקום אין משלם להקדש אלא זה של עשר,
והתניא: משלשין ביניהם
, ואם כן אף במשנתנו ישתתף זה של עשרים בתשלום ההפסד? וכתירוץ לסתירה זו
אמר רב חסדא: לא קשיא, כאן
בברייתא:
בבת אחת, כאן
במתניתין:
בזה אחר זה.
שנינו במשנה:
הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים
הבעלים קודמין מפני שהן מוסיפין חומש.
ומתמהינן:
למימרא
-
דחומש
שמוסיפים הבעלים
עדיף
מקרן שנותנין כל אדם?!
ורמינהו
מברייתא:
בעל הבית אומר
: שרוצה לפדות מעשר שני שלו
בסלע, ואחד
שאינו בעלים
אומר: בסלע ואיסר, של סלע ואיסר קודם, מפני שמוסיף על הקרן
, הרי שאף שגם במעשר שני הבעלים מוסיפים חומש, ועם החומש מוסיפים הבעלים יותר מאחר [שחומש על סלע - דינר, שהוא כ"ד איסרין], אין הולכים אלא אחר קרן, ומדוע במשנתנו מבואר שהבעלים עדיפים משום החומש?!
ומשנינן: יש חילוק בין פדיון הקדש לפדיון מעשר שני,
הכא
במשנתנו שמדובר בהקדש,
דחומשא רווחא דהקדש הוא
, שהכל חולק להקדש -
חומש עדיף. התם
בברייתא שמדובר בפדיון מעשר שני
דחומשא רווחא דבעל הבית,
שהרי הוא אוכל הכל בירושלים, על כן אומרים:
קרנא
שהוא עיקר הפדיון
תפרוק שפיר
וכל הנותן יותר בפדיונו פדיונו טוב יותר! אבל
חומשא
שאינו מעיקר הפדיון, ואין נהנה בו אלא הוא,
לא איכפת לן
. [מה שאין כן בהקדש, כיון שעדיף להוסיף יותר ריוח להקדש, על כן הולכים אף אחר החומש].
שנינו במשנה:
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים וחמש, הבעלים נותנין שלשים.
ומקשים על דוגמא זו שהשני רוצה לתת כשיעור הקרן עם החומש של בעלים:
ולימרו הבעלים: אתא גברא בחריקין
[בא אדם במקומנו] לפדותו, שנותן להקדש אותו סך שאמרו הם ליתן מתחלה, [שהרי הבעלים שאמרו בעשרים, עם החומש עולה כ"ה כמו שנותן זה], ולמה כופים את הבעלים לפדותו?
ומפרקינן:
אמר זעירא
: מה שאמרו במשנה "הבעלים אומרים בעשרים" אינו בדקדוק, אלא
דאמור בעלים
כשפתחו תחלה, שנותנים עשרים סלעים ועוד
דינר
, ואם כן, אי אפשר לתת לשני לפדותו, כיון שהוא פחות ממה שהיו נותנים הבעלים עם החומש [שעולה לכ"ה סלעים ודינר ורביע], ועל כן מחויבים הבעלים לפדותו, וממילא נותנים בשיעור הקרן עשרים וחמש סלעים כפי שאמר זה, ומוסיפים עוד חמש סלעים ורביע דינר שזהו שיעור החומש מהקרן שאמרו הם [עשרים סלעים ודינר] מתחילה.
ומקשינן:
וליתני
מפורש במשנה, שהבעלים אומרים בעשרים ועוד
דינר.
ומשנינן: ש
לא דק
התנא במשנתנו לפרוט את הדינרים, ואינו שונה אלא את מספר הסלעים השלמים.
ומתמהינן:
ולא
דייק התנא במשנתנו לפרוט דינרים?!
והא קתני
בסיפא:
אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד "ודינר" הבעלים קודמין
, הרי שהתנא שונה - במקום שצריך - גם דינרים?
ומשנינן:
אלא אמר רבא: דאמור בעלים
כשפתחו תחילה : הרינו נותנין עשרים סלעים ועוד
פרוטה
, ונמצא שהם היו נותנין עם החומש [שעולה לה' סלעים ורביע פרוטה] יותר ממה שנותן השני [דהיינו כ"ה] בפרוטה ורביע, ועל כן פודים הבעלים.
ולא דק
התנא במשנתנו להזכיר שמוסיף פרוטה, כיון שאין עולה לשיעור דינר.
שנינו במשנה:
שאין מוסיפין חומש על עלויו
של זה.
אמר רב חסדא: לא שנו
שאין הבעלים מוסיפים בשיעור החומש יותר מכפי מה שעולה החשבון לפי שיעור הקרן שאמרו בתחלה,
אלא שלא נישום
שיווי
ההקדש בג'
שמאים כשיעור קרן שהעלה האחר!
אבל נישום הקדש בג'
כמו שהעלה האחר,
מוסיפין
בשיעור החומש לתת כפי מה שעולה החומש משיעור הקרן שהעלה השני.
ומסייעינן:
תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים, מוסיפין
אף בחומש כשיעור קרן שהעלה האחר,
ובית הלל אומרים אין מוסיפין.
ומבארינן:
היכי דמי
האופן שנחלקו בו בית שמאי ובית הלל?
אי דלא נישום
בג' כהעלאת האחר, ומעצמו העלה,
מאי טעמא דבית שמאי
שסוברים שיתחייבו הבעלים להוסיף חומש על עלויו של זה?!
אלא דנישום
ההקדש בג', ועל כן אמרו בית שמאי שמוסיפים - הרי מוכח כדברי רב חסדא.
ומתמהינן:
לימא רב חסדא דאמר כבית שמאי?!
שהרי בית הלל סוברים שאין מוסיפים אע"ג שמחלוקתם כשנישום ההקדש בג'?!
ומשנינן:
לעולם בדלא נישום
חולקים בית שמאי ובית הלל, ו
בית שמאי
שסוברים שמוסיפים, והוקשה לנו למה מוסיפים, טעמייהו: משום ד
מחמירי
חומרא בעלמא, להוסיף חומש גם על עלויו של זה, [ולפי תירוץ זה תירוצא נדחתה הראיה לרב חסדא].
אי בעית אימא: לעולם
מחלוקת דבית שמאי ובית הלל ב
דנישום
, ועל מה שהוקשה לנו, שאם כך רב חסדא כבית שמאי, מתרצינן:
ואיפוך
דברי בית הלל ודברי בית שמאי, וכך תשנה:
בית שמאי אומרים אין מוסיף
, ובית הלל אומרים, מוסיף, כיון שנישום, ורב חסדא דאמר כבית הלל [וחזרה הראיה לרב חסדא].
ופרכינן על האיבעית אימא שבית שמאי מקילים מבית הלל, וסוברים שאין מוסיף:
וליתניה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל
המנויים במסכת עדיות.
והדרינן לשנויא קמא:
אלא לעולם
מחלוקת בית שמאי ובית הלל
בדלא נישום
, [וזהו מחומרי בית שמאי],
ובית שמאי
סוברים להוסיף משום שהם
מחמירין
, אף כשלא נישום.
שנינו במשנה:
אמר אחד הרי היא שלי בעשרים ושש
אם רצו הבעלים ליתן שלשים ואחד ודינר הבעלים קודמין.
ומפרשינן:
רצו
-
אין
[כן פודים]
לא רצו
-
לא
, והטעם:
דאמרי
הבעלים
אתא גברא
לפדותו
בחריקין
[במקומנו], שהרי פדיונו לא פחות מקרן וחומש של בעלים, ויפדנו הוא.
ומתמהינן:
ודינר
שצריכים הבעלים להוסיף על שלשים ואחד אם רצו לפדותו - כמבואר במשנה -
מאי עבידתיה
[מה צורך בו], והרי כיון שנותנים שלשים ואחד כשעור קרן שהעלה השני, עם חומש על קרן שלהם, די בזה?!
ומשנינן:
אמר רב ששת
: מה שאמרו במשנה שבל"א ודינר הבעלים קודמים אינו כפשוטו: ולא מדובר שמתחילה אמרו בעשרים.
אלא
הכי קאמר: אם רצו בעלים מעיקרא
[כשפתחו תחלה]
ליתן
בפדיון השדה סכום כסף, שיהיה ה
חשבון
בסופו - כשתוסיף עליו חומש, ותצרפנו לעשרים ושש סלעים שהעלה האחר,
מגיע לאחד ושלשים
סלעים
ודינר
הבעלים קודמים על כרחם לפדותו בל"א סלעים ודינר.
Translation
And therefore:
the owners give
under compulsion
twenty-six,
namely, twenty-one as the principal, according to the amount by which the second person raised the value, and five as the fifth added to the principal amount that they initially stated.
And if one person says, after the owners said twenty: “It is mine”
for twenty-two [which is less than the owners’ twenty-five],
the owner gives
the owners give
under compulsion
twenty-seven,
namely, the twenty-two offered by the second person and a fifth on the amount the owners initially stated.
And if one person says:
“For twenty-three,” the owners give twenty-eight,
twenty-three for the principal and five for the fifth.
And if one person says:
“For twenty-four,” the owners give twenty-nine.
And if one person says:
“For twenty-five,” the owners give thirty ,
and the reason for this law is explained in the Gemara.
And the reason throughout our Mishna is:
The owners do not add
the
fifth to his increase
in the principal amount beyond what the owners said they would give as the principal; but they must give the principal itself in the amount he offered.
And if
one person says: “It
is
mine for twenty-six,”
thereby adding to his redemption more than the owners’ principal and fifth, which together amount to twenty-five,
if the owners wish to give thirty-one,
namely, twenty-six, corresponding to the principal amount offered by the second person, plus a fifth of their own principal,
and one dinar,
additional,
the owners take precedence. But if not,
if they do not wish to redeem it at all, they are not compelled, and
he says to him,
to the one who said twenty-six:
“You have reached it” [it is yours]!
Since the second person is not offering less than the amount the owners wished to give together with the fifth.
Gemara:
Rav Ḥisda said:
Regarding this that we learned in the Mishna, that if the one who said he would give fifty retracted, they seize only ten from his property,
we taught this only when the one who said forty stands in his place,
and did not retract from his agreement to redeem it for forty!
But
if
the one who said forty does not stand in his place,
because he too retracted, and the Temple treasury sells it to the one who said thirty,
they divide
the entire loss of twenty sela suffered by the Temple treasury
between them,
so that the one who said fifty gives fifteen sela, while the one who said forty gives five sela. The reason is that of the ten sela exceeding forty, which only the one who said fifty was obligated to give, he pays alone; while the remaining ten sela, to which both were obligated, are divided equally, since both agreed to redeem the land for forty. The one who agreed to fifty also agreed to redeem it for forty, since forty is included within fifty.
And we challenge this from the following, for
we learned
in our Mishna:
“If
also
the one who said forty retracts, they seize ten from his property.”
According to Rav Ḥisda, this is difficult:
Why
does the one who said forty pay all ten?
Let
also
the one who said fifty give with him
five sela; he will give five, and the other will give five, as Rav Ḥisda said?
;
«